שבועיים, אולי טיפה'לה יותר, אני חי בכאבים. לא סתם כאבים, אלא מהסוג שאתה מבסוט חאלס אם העברת נשימה בלי כאב. אין סוכן וודו שלא הייתי אצלו, אין רופא אליל שלא הזריק לי לירך את מיטב השיקויים והאופייאטים שקיימים ביקום. בקצה המתין פרופ' משה סלעי, ראש החטיבה האורתופדית באיכילוב, שבאמצעות ניסיונו ידע שבסוף הסיבוב אגיע לנגרייה שלו. הייתה לו כל הסבלנות שבעולם. הוא ידע שזה עניין של ימים, וכרגיל הוא צדק.
גם ד"ר כיפוש ידעה. היא לומדת רפואה באמצעות האינטרנט. זה קצת מטריף אותי, אבל אני סולח לה כי היא באמת מלאך טהור, רק עם כוונות טובות. גם רוברט ידע, ואמר לי בכל השבועיים האלו: "נו, קוף, עד מתי תרמה את עצמך? אתה פוחד מהניתוח? אם יהיה לך מזל, תמות בהרדמה. מה אתה עושה סיפור מכל דבר?".
אהרל'ה זיהה את המחלה ברגע שאבד לי התיאבון. "אני יודע שיש אנשים שלא אוכלים. אבל לנו, קוף, זה לא קורה. אנחנו אוכלים בכל מצב. אם אתה לא מסיים צלחת מרק עדשים, אתה חולה מאוד. לצלוע זה לא פתרון, זו הבעיה. תלך אצל הנגר, תשב אחר כך בכיסא כמו איירונסייד, אבל לפחות תאכל. כשלא אוכלים אז עצובים, ואתה לא רוצה לגמור עצוב".
ביום שישי שעבר הלכתי לעוד קוסם. הוא הזריק לי ימבה זריקות במפרק הירך. אפילו לא הרגשתי את המחט. הוא אמר שארגיש טוב, ובאמת יצאתי ממנו כמו ברישניקוב. שעה אחרי כן התפתלתי מכאבים. כיפוש כבר ארזה לי תיק למיון.
"בוא, מאמי, אין מה לעשות. כאן צריך רופא אמיתי".
הייתי עכשיו, חיים שלי. רופא שאריק נתן לי. אומנם מרוקאי שבטח קנה את התעודה בכמה לירות. הנה, תראי כרטיס ביקור שלו, את הרי לא מאמינה.
"אריק? הוא מפיק, מה הוא מבין ברפואה? בוא, בוא ניסע".
כיפוש, אריק הוא היפוכונדר. יש לו ארגזי תרופות שאפילו בבית מרקחת אין. האמיני לי שהוא מבין.
"בסדר, בסדר. כל החברים שלך גאונים. תראה כמה משחות כבר קנית, כמה זריקות חטפת, ואתה מתפתל כאן. תקשיב לי, בוא נלך למיון".
לא, עוד לא. יש שם חיידק טורף. מילא להתפגר, אבל למה לסבול תוך כדי כך? אני אחמם את המקום באמבטיה ותעסי לי את הירך במשהו חדש שהבאתי, ואחרי זה תשימי לי פלסטר דראגון כזה שמחזיק 24 שעות. אומרים שזה שוס, וכל פלסטר עולה 30 שקל. קניתי חמישה כדי לנסות.
הפלסטר שרף כמו גני גיהינום. הרגשתי שאני בוער, אבל הייתי גיבור־על. דידיתי עם הצדיק לפרלמנט. בני ועובד מילאו את מקומי בריצות אחריו. הוא התיש אותם מהר. ואז הגיע ברזי.
"נו סרווטק'ה, מה יהיה? תמשיך כך, יכרתו לך את הרגל. תראה איך אתה נראה. סע לפרופסור עכשיו, אבל עכשיו".
כשברזי רוצה משהו, זה תמיד עכשיו, אז הבטחתי לו שאסע אחר הצהריים, רק שיירד ממני. נגמר הפרלמנט ואמרתי לצדיק - יאללה, בוא נלך לאמא.
"אבל הבטחת לי גן שעשועים. קח אותי, אבא, עכשיו תיקח אותי".
בסדר, אבל תתנהג יפה. אני לא יכול לרוץ אחריך. כואבת לי הרגל.
"אני אתנהג יפה, אני מבטיח".
אתה חזק בלהבטיח, כמו אבא, אתה חלש בלקיים הבטחות. אבל הלכנו לגן. אין מתקן שהוא לא ניסה להתאבד עליו. אין קללה שלא איימתי עליו. ואז הוא הביא כדור וביקש שאשחק איתו. הוא בעט ואני ניסיתי לעצור על רגל אחת, ובום, השתטחתי על הקרקע, אבל שמעתי את הקנאק. בראש כבר ידעתי שזה הסוף, שאני בדרך לנגרייה. לא רציתי להבהיל את הילד, אז איכשהו קמתי, אבל הכאב היה נוראי.
"כואב לך, אבא?", שאל הצדיק.
כואב קצת, בוא אקח אותך לאמא ואלך לרופא.
"אני רוצה לבוא איתך. לראות איך עושים לך בדיקת דם, וגם זריקה".
קודם כל תן לי יד, ותיתן לי גם את האופניים ליד השנייה לפני שאני זורק אותם לאלף עזאזל.
בנס הגענו הביתה.
"אמא, אבא נפל", שח לה הצדיק. "אבל כואב לו רק קצת. אני התנהגתי יפה, נכון, אבא?"
בטח, חיים שלי, אתה מתוק ואני אוהב אותך מאוד. כיפוש, אני נוסע למר"מ ברמת השרון.
"אני באה איתך".
ממש לא, תהיי עם הילד. אם יהיה מה לדווח, אדווח. הייתי פה. לא להגיד מילה לאמא שלי. שמעת מה אני אומר? אפילו לא מילה!
"אני לא מתחייבת. תעדכן אותי, ואל תיתן לי לחפש אותך".
***
הם היו בסדר, החבר'ה במכבי. הכניסו אותי בלי תור לצילום, וכצפוי הפנו אותי למיון.
דוקטור, עד כמה זה חמור?
"ברנטגן קשה לי לאבחן. צריך פה MRI, ובכל מקרה לפתוח כדי לראות".
לפתוח? מה אני דלת? או ארון? מה זה לפתוח?
"שאלת? אז עניתי. מה אתה רוצה, שארפא אותך בחיבוק? אין לי בעיה, אבל לא נראה לי שזה יעזור".
כבר הפנמתי את גודל הצרה, אז טלפנתי לרמבו. "קוף, עזוב אותך מהנגרים האלה", הוא אמר, "לך ליעקב, הוא ירפא אותך. אלו רק רוצים לנתח".
יעקב הוא מסז'יסט, נראה לי שעברתי את השלב הזה.
"אבל ניתוח תמיד אפשר. נסה אותו".
אבל נסעתי לאיכילוב. השיחה מכיפוש הייתה רק עניין של זמן, והזמן הזה הגיע. "איפה אתה? מה אמר הרופא?"
הוא לא בטוח, אני מסתובב.
"אתה כבר במיון?"
לא, למה מיון? מה יש לך עם מיון כל הזמן? תיסעי לאמא שלי, תביאי את הממולאים, ותפסיקי לדאוג. אני יודע להסתדר.
"מאמי, אני הרי מכירה אותך. כבר טלפנתי לרמת השרון, אמרו לי שהפנו אותך למיון, ואני כבר בחניה. רק רציתי לוודא שאתה עדיין חושב שאתה יכול לרמות אותי. אני כבר נכנסת".
איך נתנו לך מידע רפואי מסווג? אני אתבע אותם.
"בסדר, תתבע. עוד שתי דקות אני בפנים".
אני כבר הייתי על המיטה כשהיא נכנסה. הרופא בדיוק שאל אותי אם אני מעשן. השבתי בחיוב.
"כמה?"
השבתי שחפיסה וחצי בערך.
"הוא משקר", ציינה כיפוש. "הוא מעשן 50־60 סיגריות ביום. מינימום".
תגיד לי, דוקטור, בני משפחה לא צריכים להמתין בחוץ? אני לא זכאי לפרטיות?
"אתה זכאי", הוא השיב. "אבל היא אשתך, נכון?"
יכול להיות שכשאצא מכאן, היא כבר לא תהיה. תקשיב רק לי.
הוא חייך ואמר שצריך לצלם אותי כי האורתופד רוצה כמה זוויות. "בינתיים אתן לך עירוי של טרמל. זה יטשטש אותך קצת, ולא תרגיש כאב".
תתחיל ישר עם מורפיום. טרמל זה כמו פטל לאלכוהוליסט.
"יש לי פרוטוקול, אבל אבדוק".
אבל אז ד"ר כיפוש המשיכה להתערב. "חכה עם המורפיום, בעלי מכור נקי כבר יותר מארבע שנים. אני לא רוצה שייצא מכאן משומש".
כיפוששששש, מה את מתערבת לרופא? לכי תעשי סיבוב בקניון ויצמן, אל תשגעי אותי.
"אני לא זזה מכאן. החברה שלי לא נעימה לך?"
בדרך כלל כן, אבל לא עכשיו. זה לא זמן שתהיי פלורנס נייטינגייל. אל תתערבי בשיחות שלי עם הרופאים.
"אז תפסיק לשקר להם. הם לא יוציאו אותך מכאן כל כך מהר".
הדוקטור התערב, ואמר שהיא צודקת. "אנחנו מאשפזים אותך. נעשה את כל הבדיקות, ונעלה אותך למחלקה. פרופ' סלעי מעודכן טלפונית על כל פעולה".
הרמתי דגל לבן. שבועיים שאני בורח מהמפגש איתו, ועושה את כל הטעויות האפשריות תוך כדי תנועה לשומקום. טוב, כיפוש, בואי נעשה בך שימוש. תהיי קב שלי, נצא לעשן סיגריה.
"בוא. אני אקח אותך. אבל תפסיק להילחם, זה נגמר. תן לרופאים לטפל בך. אני כאן, אני אשמור עליך".
***
אני לא מבין איך איכילוב מקבל תמיד ציון של 63% במשאל המטופלים. הם באמת מקצוענים, החבר'ה שם, ואדיבים ועונים על כל שאלה. וכיפוש, רק שתהיה בריאה המלאך שלי, יש לה הרבה שאלות. וכשהיא לא שואלת בגוגל, היא שואלת את הצוות.
דיברת עם אמא שלי?
"כן. לא אמרתי לה כלום, אבל אני חושבת שהיא מרגישה. אתה יודע שהיא לא פראיירית. התקשרתי לאורלי אחותך, עדכנתי אותה. גם את הבנות. ירדן עם גיאצ'ו עכשיו".
הוא שאל לאן הלכת?
"הוא יודע שאתה אצל הרופא, והוא מחכה לך".
טוב, תלכי לילד הזה שלבוש בכחול כמו דוגי האוזר. לדעתי, הוא מתחזה בן 17. שיבוא וייתן לי שקית מורפיום. הטרמל הזה הוא ביטול תורה. שלא יחסכו עלי.
"בסדר, אני אגיד לו".
העלו אותי למחלקה. קיבלו אותי יפה, חוץ מהרופא שהגיע עם מסור דיסק חשמלי וכל דקה הפעיל אותו.
"הא, קוף, אתה בחור גדול. בטלוויזיה לא רואים. יופי, יופי. יש משטח עבודה, אני אוהב את זה".
מרוב עיצבון נזקקתי ליומיים כדי להבין שזה מסור לחיתוך גבס, והוא הסתלבט עלי.
פרופ' סלעי הגיע בשש וחצי בבוקר. "מה שלומך? טוב, אתה יודע מה נעשה, נכון?"
תיתן לי את הכדור הזה, הפרקוסט, שאני אוהב, ותשלח אותי הביתה.
"לא. אנחנו ננתח. אני שמח שעברת את כל הוודו. אשתך כבר סיפרה לי הכל. אתה נראה אדם אינטליגנטי, אבל כנראה שאסור להאמין לרושם ראשוני. אני צריך אותך שתהיה דוגמן כשיבואו הסטודנטים. תהיה רפוי, ואל תתערב בכלום. תהיה שקט".
מאוחר יותר הגיעו הנגרים המתלמדים. הוא ביקש מהם להציג את המקרה, ושאל כיצד לטפל. התלמידה הכי יפה אמרה - נעשה לו החלפת מפרק ירך, אבל פרופ' סלעי הסביר לה בסבלנות שצריך להמתין עם השתלות. שמה שקורה כאן תוקף נשים בטרימסטר האחרון בהריון וגברים מעל גיל 50. כיפוש הייתה אומרת שהיא תמיד חשדה בי שאני קצת נשי, ושהיא מבקשת התרעה לפני שאני פורץ את הדלתות של הארונית.
הגאון הממושקף של הכיתה אמר שנמלא אותי בתרופות מטשטשות ונמתין שמונה חודשים כדי לראות מה קורה. אולי המפרק יחלים לבד. אלוהים אדירים, הילד הזה יהיה רופא בעוד כמה שנים, אבל לא הייתי נותן לו למדוד לי חום. "שמונה חודשים?", ענה לו פרופ' סלעי. "לכאבים שמהם הוא סובל אין תרופה מוכרת, רק להרדים אותו. אתה רוצה להרדים אותו לשמונה חודשים?"
באיזשהו שלב איבדתי עניין, ואז הוא הסביר להם: "נקדח בו כמה חורים בקוטר של 5 מ"מ, ואז תהיה דקומפרסיה. הבצקת תרד, הכאבים יפחתו תוך יום, והוא יהיה על הרגליים לנשק אותי". וואו, חשבתי לעצמי, אתה לא כל כך הטעם שלי, אבל בסדר.
ב־MRI פגשתי בלאריסה שקבעה שיאי רוע שחרגו מהמאפיינים של הקהילה שממנה הגיעה. "אם אתה זז וצריך להתחיל מההתחלה, אני מאוד כועסת".
שרק תיחנקי, חשבתי כשהיא הידקה לי את הרגליים בסרט דביק לפני שהכניסה אותי למכונה. נורא כואב לי, אמרתי לה.
"אז תתגבר. אני מזהירה אותך, לא לזוז".
חלמתי על הסרט "כלבתו של שולץ", וחשבתי שהיא בטח מבלה בדאנג'ן ביפו לבושה בבגדי עור, עם מגלב ביד. כן, היא מלכה בדומינטריקס.
***
הצדיק הגיע עם אחיותיו לבקר אותי. אמו קנתה לו משאית זבל ענקית וירוקה. הוא היה המום כשראה אותי במיטה, אבל השתלב מיד בסצינה במחלקה, ניגש לכל חולה על עגלת נכים, ושאל: "איך קוראים לך? אני גיא קופמן. קח אותי סיבוב, נורא בא לי". והם לקחו אותו, כי הרי אי אפשר לעמוד בפני קסמו המתפרץ.
"אבא, מתי אתה בא הביתה? למה אתה שוכב במיטה? כבר עשו לך זריקה? בא לי לראות".
מחר אני אבוא, חיים שלי. מחר אני אבוא אליך.
"אתה אוהב לישון כאן? אני לא אוהב את הבית החדש שלך".
צודק, גם אני לא אוהב, אבל זה מה שיש. מחר יתקנו את אבא, ואני אבוא אליך.
ניסיתי להסתיר מכיפוש את מועד הניתוח. זה היה חסר סיכוי. היא שאלה אותי רק בשביל הנימוס. היא כבר ידעה. ביקשתי שירדימו אותי כבר בחדר, אבל הם סירבו. פתאום הגיעה אמא שלי, עם אחותי. נתתי לאחותי את המבט, והיא התחילה לצחוק. "מה אתה רוצה ממני? אפשר לעצור אותה? אתה יכול לעצור אותה?"
כיפוש, נתתי לך הנחיות לביצוע. למה את לא עושה מה שאני אומר לך?
***
ההמתנה לניתוח היא כמו המתנה להוצאה להורג. באים פונקציונרים, שואלים שאלות, חותמים חותמת בקלסר והולכים. והפציינט שוכב שם, קופא מקור, רועד מפחד. כיפוש, אולי נדחה את זה? לא טוב לי.
"די, מאמי, אתה כבר כאן. עוד מעט ירדימו אותך. לא תרגיש כלום". הגיע המרדים ודיבר רק לכיפוש, אני בהיתי. ואז הוא ביקש שאחתום.
שהיא תחתום, אני לא בעניין, אמרתי.
"למה? אתה לא בהכרה?"
לא, אני לא מבין בזה. שמעתי שיש מנותחים שלא הצליחו להרדים אותם.
"באמת שמעת? גם אני שמעתי, אבל לי היו כאלה רק 20. תקווה שאתה לא תהיה ה־21. מה אתה חושב שאתה ברדיו עכשיו? תחתום מיד".
גלגלו אותי פנימה. חשכו עיני. פשוט נגרים, שמודדים לך את האורך, כמו ארון קיר.
"תרשום, 106 וחצי קילו, על 1.89 מ'. יאללה, בואו נקצר אותו קצת".
פרופ' סלעי היה שם, צופה במסך. אמרתי לו שאני פוחד נורא.
"מיקי, תעשה לי טובה, תסגור אותו".
ומיקי בא, אמר לי שהוא רק שוטף את העירוי - והזריק משהו. נרדמתי בשנייה. לא זוכר מה היה, אבל התעוררתי בהתאוששות, והרופאים דיברו עם כיפוש. הייתי מסטול אש, סאטלה טובה, רכה כזו. כיפוש שאלה אם אני בסדר. אמרתי לה שחסר לי רק אספרסו כפול וסיגריה.
"תקשיב לי טוב. אני יודעת שאתה מסטול, אבל כשאתה יוצא מבית החולים, אתה מפסיק לעשן. תפנים".
תגידי, יצאתי כבר? למה את חייבת לשגע אותי?
***
נ.ב.
שישה ימים הייתי באיכילוב. אני באמת מודה לצוות באורתופדית א' על הטיפול המסור. בשבילי אתם לא 63%. אתם הרבה יותר מ־100%. תודה מכל הלב לפרופ' סלעי על התיקון המוצלח; תודה למשפחה ולחברים, שעטפו אותי בהמון חום ואהבה ובעיקר הומור שחור, שאני זקוק לו כמו לחמצן.
זהו, חזרתי לעצמי. מיום ראשון אני חוזר להיות חלאה, כרגיל.