כבן הציונות הדתית, נחמץ לבי כששמעתי את פרופ' אריה אלדד מספר במוצאי השבת בערוץ 10 על תחושת ההתנשאות שהוא חש כל השנים מצדם של "המפד"לניקים" שכיהנו לצדו בכנסת. "אני מקווה שמה שקרה השבוע ילמד קצת צניעות את האנשים האלה עם הכיפות הסרוגות, שאני מעריץ שלהם", אמר, "אבל תמיד הם נתנו לי תחושה שהם מסתכלים עלי קצת מגבוה, בעליונות מוסרית מסוימת".
את ההערה הזאת אנחנו צריכים להפנים ולקחת לתשומת לבנו, גם אם אפשר לנסות לתרץ אותה בסוג של גאוות יחידה שיש לכל מגזר. גאווה שיש לכל אמא, שמשוכנעת שהבן שלה הוא הכי מוצלח. גאווה שיש לכל אוהד קבוצת כדורגל, שמשוכנע שהקבוצה שלו הכי טובה. גאווה שיש לכל קיבוצניק, שברור לו שהפרות ברפת שלו נותנות את תנובת החלב הכי גבוהה.
על עניינה של הציונות הדתית במאבק נגד פגיעות מיניות, ועל העובדה שבפרשיות האחרונות יש לה נוכחות מוגברת, צריך לומר כמה דברים. הציונות הדתית נטלה על עצמה משימה מורכבת. להיות באמצע. מצד אחד שלה נמצא הציבור החרדי, שבחר להסתגר בתוך חומותיו, מתוך הנחה שכשאתה מציב חומות ולא רואה מה יש מעבר להן, קל לך יותר לשמור על עצמך. מהצד השני שלה נמצא הציבור החילוני, זה שבהכללה אפשר להגיד עליו שהוא מתירני יותר, שהוא ליברלי יותר, שהוא חי יותר בשלום עם מגע בין המינים גם בלי נישואים כדת משה וישראל. זה שלא עושה עניין מסוגיות של צניעות. זה שבמרחב הציבורי שלו אין בעיה למכור באמצעות אישה מעורטלת מכונית, מחשב או סבון כביסה.
הציונות הדתית, כאמור, הציבה לעצמה מטרה לא פשוטה. ללכת באמצע. לשמור על דרכה החינוכית מחד, אבל לא להסתגר ולא להתנתק מאף אחד, מאידך. לשרת בצה"ל עם כל עם ישראל ולהיות במחיצתן של כל הקבוצות כולן, בבנק, בקופת החולים, במערכת הביטחון וברחוב.
מודל שלא היה כמוהו
ההשתלבות הזו נעשית מלכתחילה, מתוך אידיאל, ולא בדיעבד, בידיעה שיש לה מחירים. ייתכן גם שבחלק מהפרשיות האחרונות באים לידי ביטוי המחירים האלה. זה לא תירוץ, ואין להתנהגות נלוזה כזו או אחרת שום תירוץ. ובכל זאת, כשבאים לשפוט מגזר כזה או אחר, וכל עוד מדובר בבודדים וחריגים שסוטים
מדרכו, אי אפשר לעשות את זה דרך התנהגותם של אותם פרטים בקבוצה. לציונות הדתית אין יכולת לעקוב כל אחד ממרכיביה ולשמור עליו. אף אחד גם לא מצפה ממנה לשלוח משגיח שילווה בשתיים בלילה את תת־אלוף אופק בוכריס בלשכתו, רק כדי לוודא שהכל אצלו עובד לפי השולחן ערוך. ולכן, כשהוא נכשל, הכישלון שלו אינו מלמד דבר על הקבוצה שממנה הוא בא.
איך בכל זאת בוחנים את התנהלותה של הקבוצה? לפי ההתייחסות שלה אל המקרה, אחרי שזה יצא אל אור השמש. האם היא מורחת אותו או עושה הכל כדי לנקות אחריו? עד לפני עשור או שניים, חייבים להודות, מצבנו לא היה מזהיר. רבנים ואנשי שררה בני המגזר שחטאו - זכו מיד לחיבוק גדול. אבל בשנים האחרונות משהו טוב עובר על החברה הדתית-לאומית. סיפורים שיוצאים החוצה לא מטואטאים עוד. פורום "תקנה", גם אם יש עליו פה ושם ביקורת, הניח על שולחנה של החברה הישראלית מודל שלא היה כמוהו עד היום לטיפול בהטרדות מיניות של בעלי כוח.
אני רוצה להאמין שאם חיים רמון המורשע או משה איבגי הנחקר היו חובשים כיפה, איש לא היה חולם למנות את הראשון אחרי הרשעתו למשנה לראש הממשלה, ואיש לא היה מעלה בדעתו אחרי המלצת משטרה על העמדה לדין - להעניק לשני פרס כזה או אחר. כן, יש עוד לאן להתקדם. תמיד יש. אבל נדמה שהחברה הדתית-לאומית, שפיגרה הרחק מאחור, היא הקבוצה שעשתה את הצעד הגדול ביותר במלחמתה בנגע הזה.