אין דבר שובר לב יותר מלראות את שכונת ילדותך הצבעונית הופכת לשכונת פורצלן בנוסח הולנדי. אין דבר שובר לב יותר מלראות את המכוערת ההיא שהייתה כל כך יפה בכיעורה, נכנעת לתמ"א 38 ולפרויקטים גרנדיוזיים של "פינוי בינוי" - הפרויקט שמוחק לך את הילדות. אתה רוצה להאמין שהשכונה שלך תישאר נאמנה לך ורק לך לנצח, שהיא תדע לשמור היטב בכספת את כל הזיכרונות היקרים ולא תפגע בהם או תיתן למפלצות בניין וממון למכור לתושביה החדשים-ישנים, שדרוג באיכות החיים ואת "בית החלומות" שלהם עם ההרחבה למרפסת.
אתה רוצה להאמין שהשכונה שלך לא תיכנע לפחד מפני הטילים והאיום האיראני, ותרוץ כמו גרופית של נדל"ן כדי למגן את עצמה בדירות עם חדרי ביטחון, ובתמורה לכך היא תמכור לכל המרבה במחיר את הריחות של הזפת על הגג, את המגע הפוצע של ה"שפריץ" על הקיר החיצוני של הבניין, את הטיח המתקלף - זה שבכל יום כשעברת שם הורדת עוד חתיכה ממנו עד שנוצרה יצירת אמנות פוסט־מודרניסטית שעם השנים כוסתה בשכבות של סיד לא אחיד.
לך תגיד לה, לשכונה שלך, שאתה רוצה מדי פעם לחזור אליה רק כדי לראות את הקיר ההוא עם סימוני הגרפיטי של הילדים עם העטים, ילדים טובים מדי שאתה היית ביניהם, שלא היה להם אומץ לרסס גרפיטי בספריי צבע של מקצוענים. איך תסביר לה עכשיו שממש לא מתחשק לך לגעת ביציקות אבן שיש יוקרתיות שנראות דומות מדי לאלה שבשכונה החדשה ליד.
כן, השכונה ליד. זו המתנשאת שהגיעה לשם אחרי שכבר עזבת. זו שבכל פעם כשאתה חוזר, היא מביטה עליך מלמעלה עם הבניינים של ה־14 קומות, תוהה אם אתה בכלל יודע איך נראית מעלית מבפנים. היא ממש לא יודעת שפעם מזמן היא בכלל הייתה מגרש המשחקים שלך. השטח הפנוי ההוא ליד הבית עם האבנים, שברי בקבוקי זכוכית בצבע ירוק והחול המלוכלך שעשו עליו כולם ביחד - חמש כניסות של בניין רכבת - שלוש מדורות ל״ג בעומר. מדורות שאיימו להגיע לצמרות העצים אבל איכשהו מישהו תמיד עצר אותן ברגע האחרון, כי כמו שיש "מזל של מתחילים" יש כזה דבר גם "מזל של שכונות".
מוזר לבקש ממנה לשמור אמונים
אין דבר שובר לב יותר מחוסר נאמנות. לא רק של אנשים, אלא גם של שכונות. אתה נותן להן את הכל, את עצמך בצורה הכי מזוקקת, הכי נקייה ועדינה של עצמך. הנפש ה"מחוספסת מבחוץ" שלך הופכת להיות כשאתה בשכונה - חסרת גבולות ובאותה נשימה גם חסרת הגנות. וכשהן בוגדות, השכונות, זה כמו בסיפור אהבה מטורף שמתפוצץ בן רגע לשנאה. וזה כואב כי אתה מצפה ממנה להיות נאמנה לך לנצח, להיות שם תמיד כשתרצה לחזור גם אם זה לא יקרה לעולם, לחבק ולהתנחם כשקצת קשה או מבולבל בחיים החדשים שמצאת לעצמך.
והאמת היא שזה בכלל מאוד מוזר מצדך לצפות ממנה לשמור לך אמונים בזמן שאתה לא ממש שמרת. כי היו לילות שקיללת אותה שהיא משעממת ומתה ומזדקנת רע. אל תכחיש. היו הרבה כאלה. כמה פעמים אמרת לה שהיא סתם חור אפרורי בשום מקום, ולמה במשך שנים כששכבת במיטה רק פיללת ליום שבו תוכל לברוח ממנה? נשבעת שלא תראה אותה יותר לעולם. צרחת שהיא מחזירה אותך אחורה, שהיא גורמת לך להיתקע במקום, שנמאס לך שהיא לא מאפשרת לך לפרוש כנפיים ועוד יותר נמאס לך מכל הפרצופים המוכרים שכאילו שואלים מה שלומך אבל מתעניינים בכל מה שאתה לא רוצה לספר.
ואז יום אחד אתה סתם קם בבוקר ומרגיש איך הסתיו גורם לך להתגעגע. אז אתה מחליט שאתה לא אומר לה כלום ולוקח אוטובוס בהפתעה כדי לראות מה חדש אצלה. אלא שבמקום לפגוש את הזקנה המכוערת הכל כך יפה ההיא שלך, זו שמחזיקה במפתח לכספת עם הסודות הכי כמוסים, אתה פוגש בגרסה צעירה ומטופחת, צבעונית ומלאת שבילים מסומנים מדי לילדים - בדור הזה שלעולם לא יידע מהו האושר בלסמן בגיר על מדרכה שבורה. אתה לא מצליח לנשום ומחפש מקום לנוח ולהירגע בו. לעזאזל, אפילו את הספסלים שלך הם הוציאו ובמקומם יש "פינות ישיבה צבעוניות", "פינות חמד פורחות" וספסלים ארגונומיים, שאמורים להתאים לגבו של האדם החדש, אבל לא ממש מתאימים לגבו השבור של האדם הישן.
אין דבר שובר לב יותר מחוסר נאמנות, של אנשים, של שכונות ושל כל מה שהיה פעם יציב ובטוח ועכשיו הוא כבר לא.