השבוע התקיים תרגיל ענק של משמר הגבול. סדר הכוחות: 2,000 לוחמים ולוחמות. 400 מהם התחזו למתיישבים מפונים ו־1,600 למפנים. משמר הגבול מתכונן לפינוי עמונה כמו למבצע צבאי לכל דבר, אבל יש להניח שהפינוי הזה, כמו פינויים אחרים שספגה הציונות הדתית, יעבור תוך מחאה, רעש, בכי, כמה נערים מתבצרים וזהו. אין צורך להתכונן למבצע צבאי גדול, מפני שהציונות הדתית ממשיכה בתפקידה כחמורו של משיח. נכון, את הביטוי הזה אמר הרב קוק על הציונות החילונית, אבל הציונות החילונית, כזרם אחיד שמסוגל להירתם למען מטרה משותפת, כבר מזמן עייפה מלשאת בעול. מספיק לראות את רשימת היישובים המובילים באחוז הגיוס ליחידות קרביות כדי להבין שלחמור יש היום כיפה.
מה מבקש החמור מאדוניו? לדעת לאן הולכים. בתור התחלה יעזור למדינה להיות נאמנה להצהרות היסוד של עצמה. דוד בן-גוריון, שהשבוע ציינו את יום פטירתו, קבע במגילת העצמאות שאנו מקימים מדינה יהודית בארץ ישראל מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. לא מתוקף היותנו רוב בארץ או באזור. גם לא מפני שקנינו כל דונם שבו אנחנו מתיישבים. בהצהרה הזאת קבע בן-גוריון את אחד העקרונות שהובילו את הציונות לכל כך הרבה הישגים, לפעמים הישגים שלא ייאמנו. אנו עוסקים בהגשמת חלום הדורות, ומשום כך לא תמיד נהיה פרגמטיים. מי שהפרגמטיות היא נר לרגליו, לא יכול להגשים חלום בסדר גודל כזה.
משמעותה של זכות טבעית והיסטורית היא שתתקיים גם אם יחיו בארץ 30 מיליון ערבים ויהודי אחד. הזכות הטבעית וההיסטורית מתחילה ביהודה ושומרון, היא צומחת ממערת המכפלה וניתנת להרחבה גם לתל אביב. לא להפך. (במאמר מוסגר נזכיר שגם בתל אביב היו אי אלו אדמות פרטיות של ערבים שהפכו להיות יהודיות למהדרין, בין השאר האדמות שעליהן נמצאת אוניברסיטת תל אביב).
הבעלות הפרטית של ערבים על הקרקע שחילק השלטון הירדני בזמן שהיה כובש ביהודה ושומרון, איננה קושאן שניתן לנפנף בו מול בעלי הזכות הטבעית וההיסטורית, אלא קושי. ארגוני קיצון שמאלניים כמו שלום עכשיו זיהו את הקושי הזה ומשתמשים בו כשוט מעל ראשו של החמור, שמושך בעול.
המצב הבלתי נסבל כיום הוא שהכוח שמפרק יישובים הוא חדור מוטיבציה, חושב מחוץ לקופסה ופועל כאופוזיציה לוחמת, בין השאר באיתור ערבים שיש להם בעלות על קרקע נשכחת, שלא חשבו על מימושה כלל. הכוח הבונה יישובים, לעומת זאת, סומך על נציגיו בשלטון, אולי נרדם מבחינת הצורך להגן על האידאולוגיה שלו. אבל השלטון, מה לעשות, כבול למנגנון. מנגנון לא יכול להגשים חלום בסדר גודל של החלום הציוני.
מה שיכול היה לעצור את הסחף הזה הוא שבשלום עכשיו היו רואים שכל ניסיון שלהם לפרק יישוב יהודי בארץ ישראל מוביל לסיפוח. חוק ההסדרה היה יכול להיות צעד בכיוון הנכון, אבל כבר עכשיו ברור שבג"ץ יפסול את החוק והוא ירד מהפרק. בג"ץ והיועמ"ש לא מהססים להראות למתיישבים לאן נושבת הרוח, וזאת למרות הדיבורים על "יום היסטורי" ו"מהפכה להתיישבות".
אז מה עושים עכשיו? על הציבור הציוני דתי להתעורר ולהזכיר לעצמו שאת הדגל האידאולוגי צריכים לשאת אנשים מסורים בשטח ולא הממסד השלטוני שמעצם טבעו כבול. המדינה מצדה צריכה להיזהר לא לשבור את אמונו ולבו של החמור הנושא אותה במעלה הדרך ולמצוא פתרון שלא יוביל לפינויים מיותרים, שממילא ישאירו גבעות חשופות בשטח שאיש לא יעבד בעתיד.
למרבה הצער, נראה שלתושבי עמונה המסקנות האלה יהיו מאוחרות מדי, ובחנוכה הקרוב, חג הגבורה והאור, הם יידרשו לעזוב את בתיהם בליווי 2,000 שוטרי מג"ב, ביום שאין בו גבורה של מדינת ישראל ואין בו אור.
ההבדל האמנותי
כמה אני אוהבת מחאה באמצעים אמנותיים. נניח פסל של ראש הממשלה בדמות סטאלין או סדאם חוסיין שעומד בכיכר מרכזית. זה מיד נותן לי הרגשה שאני חיה במדינה חופשית, מדינה שבה מותר להביע דעה גם בצורה יצירתית ואמנותית.
אם ראש הממשלה בעיני משתיק את התקשורת, אעשה פסל בדמותו עם אסתטיקה סובייטית או כזה שירפרר לפיהרר (סליחה על משחק המילים, הייתי חייבת). אם נניח ראש הממשלה רוצה למסור שטחי מולדת בלב הארץ לארכי-טרוריסט ערבי, אעשה פוסטר גדול עם תמונתו ואלביש לו כאפייה. דברים כאלה, שעשועים אסתטיים, אמנותיים ומגרים את המחשבה.
לא עדיף לנהל ככה את הדיון? מה, לא? הפסל טוב, והכאפייה לא? למה? למה הראשון הוא אמנות והשני הוא הסתה? קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, כי זה מאוד חמקמק, אבל נדמה לי שכשארד לשורש ההבדל האמנותי הדק הזה, אולי ייפתרו לי סוף־סוף חידות נוספות שהן נחלתה של המדינה המוזרה שאני חיה בה. למשל, מדוע רחבעם זאבי הוא מטרידן מיני שאסור לקרוא שום דבר על שמו, אבל משה דיין הוא גדול האומה ללא עוררין וללא רבב.