1. שקט, בודקים:היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה "לבדוק" את פרשת הצוללות. זאת, בנוסף ל"בדיקה", שנמשכת כבר קרוב לשנה, של פרשות שונות הקשורות בבנימין נתניהו, ובנוסף לחקירה האינסופית של רעיית ראש הממשלה בפרשת המעונות (המשטרה המליצה כבר לפני חצי שנה על הגשת כתב אישום). גוררים רגליים, מעבירים זמן, מקווים שבינתיים יקרה משהו שיעלים את שק תפוחי האדמה הלוהטים הללו משולחנו של היועץ או שהם ייעלמו מעצמם.
בסוף השבוע שעבר עברה כמעט בדממה אמירה מדהימה, כמעט בלתי נתפסת, של שופט העליון מני מזוז. שופטי העליון לא מדברים, לא מתראיינים ולא מתבטאים בסוגיות אקטואליות. מזוז חרג מהמנהג הזה ודיבר על "תופעת התקרנפות" ועל "חוסר ודאות בעצמאות שרשרת רשויות האכיפה". נדמה לי, האדונים מנדלבליט ושי ניצן, שבניגוד למה שאתם מספרים לעצמכם, הוא התכוון אליכם. מזוז, כזכור, היה פעם יועץ משפטי לממשלה. היו זמנים.
אז מה קורה עם הצוללות? כנראה שלא הרבה. בודקים. העובדה שמפקד חיל הים מדיח במפתיע את איש הקשר והמתווך הקבוע בין ישראל לתאגיד תיסנקרופ ומביא במקומו את מיקי גנור, אדם שלא עסק בתחום, שמאחוריו מסתתר עו"ד דוד שמרון, לא נראית ליועץ המשפטי לממשלה עילה מספקת להקמת צוות חקירה מיוחד שינסה לאתר את הסירחון ולנקות את האורווה המצחינה הזו. אף על פי שמדובר בעמלות ובדמי תיווך של עשרות מיליוני יורו (מאות מיליוני שקלים).
אגב, בנוסף למעורבותו בהדחה של מפקד חיל הים אליעזר (צ'ייני) מרום, ראוי לבדוק את התפקיד שמילא (או לא) מפקד חיל הים שנכנס לתפקיד אחריו, אלוף רם רוטברג. כזכור, רוטברג הושאל לתקופה של למעלה משנה למועצה לביטחון לאומי, שם הסתופף בצלו של אבריאל בר יוסף. כשנכנס לתפקידו, הוסרה התנגדות חיל הים לצוללת שישית והחיל החל להוריד בקשות, שהוגדרו כתמוהות, לרכישות רבות נוספות מתיסנקרופ (כולל ספינות נגד צוללות שאיש אינו זקוק להן באמת). כל הדברים האלה צריכים להתברר בחקירה יסודית ומקיפה, לא ב"בדיקה". תקראו מה אמר מיקי גנור עצמו בתחילת 2009, בראיון לרותם שטרקמן ("דה מרקר") על עסקי נדל"ן באירופה. "15 שנה אני עוסק בתחום", אומר גנור, "ולהבדיל מישראלים אחרים אני התמחיתי רק באירופה ורק בנדל"ן, ולא התפרשתי על פני כל הגלובוס ועל פני כמה תחומים. אין לי למשל שום יתרון יחסי בארה"ב או בסין".
הנה, גנור מעיד על עצמו במילותיו שהוא עוסק רק בנדל"ן ורק באירופה. מומחה. מתמקד רק בזה, ולכן גם מצליח. חצי שנה אחר כך כל זה מתפוגג וגנור הופך למתווך הרשמי בעסקאות אדירות לממכר צוללות בין ישראל לגרמניה. במקביל, חל שינוי מדיניות: ישראל סוגרת מיזם שנמשך שנים מול מספנות אמריקאיות (שם משלמים בכספי סיוע אמריקאי שכמעט אי אפשר לשלם מתוכם עמלות ודמי תיווך) ועוברת למספנה הגרמנית כדי לקנות ממנה גם ספינות משמר (קורבטות) יקרות מאוד. פתאום צצה בקשה מוזרה לרכישת ספינות נגד צוללות, ונעשה ניסיון להעביר את תחזוקת הצוללות מידי חיל הים לידי המספנה. אחר כך נחתמת, בניגוד לרצון צה"ל וחיל הים, עסקה לרכישת צוללת שישית.
האקורד האחרון, ששבר את גב הגמל הפראייר שמשלם על כל זה, התפוצץ באוקטובר האחרון כשהתברר בחשיפה של "מעריב" כי הקבינט אישר בחשאי, מתחת לרדאר וללא דיון מקצועי או ציבורי, עסקה לרכישת שלוש צוללות נוספות. וזו הייתה רק ההתחלה, כי בהמשך התברר (רביב דרוקר) שיחד עם מיקי גנור הגיע, מאחורי הקלעים, גם עו"ד דוד שמרון. הוא היה הרוח החיה במאמץ להשיג גם את חוזה התחזוקה של הצוללות, ואף השתמש בשמו של ראש הממשלה לצורך זה. ואז התברר (יוסי יהושוע ב"ידיעות") שאיראן היא שותפה באותה מספנה גרמנית שבה מושקעים האינטרסים האסטרטגיים הכבירים ביותר של ישראל. תוך שלושה ימים שינה משרד הביטחון גרסה מ"לא ידענו" ל"כן ידענו", מה שאומר שבזמן שנתניהו הטיף מוסר לעולם כולו בנושא חיוניות הסנקציות המוטלות על איראן, הוא עצמו הפריש מיליונים לאוצר המדינה האיראני דרך שלל העסקאות הללו. חבל שאפרים קישון כבר לא איתנו.
2. חגיגת הלשעברים
במשרד הביטחון יש שלל גופים רבי עוצמה וסמכויות שאמורים לדעת, לפקח, לסנן ולבדוק את העניינים האלה ממש: המלמ"ב (ממונה על הביטחון במשרד הביטחון), מנה"ר (מנהל הרכש) ועוד רבים וטובים שיושבים על תקציבי עתק, אגפים, לשכות ומשרדים. הם אמורים לבדוק את המקור של כל בורג שיוצא או נכנס למדינה בתעשיית הנשק, את האינטרסים השונים, את ההקשרים למדינות אויב, את ניקיונה של המערכת וטהרתם של העוסקים במלאכה.
ובכן, מתברר שהמיליארדים שאנחנו משלמים לאחזקת הגופים הללו לא מספיקים. לא נמצא שם אף אחד שיתריע כי עורך הדין הפרטי של משפחת נתניהו הוא המלווה המשפטי של עסקת הצוללות, ולא היה שם מי שיעשה גוגל ויגלה ש-5% מתאגיד תיסנקרופ שייך לממשלת איראן. או שדווקא כן ידעו, אבל שמרון קרץ ואמר שזה בסדר.
התופעה עצמה של קצינים בכירים בדימוס הפושטים על תעשיית וסחר הנשק לאחר שפשטו מדים ראויה לעיון נוסף. מדובר בג'ונגל סבוך של אינטרסים ותככים, הרוחש עשרות ואולי אף מאות לשעברים בכירים ממערכת הביטחון שהפכו, בן לילה, לנציגים של מפעלים לייצור נשק מכל רחבי העולם והם מתקוטטים כאן זה עם זה על תמלוגים, דמי תיווך וקופונים שונים, שבסופו של דבר מגיעים מהכיס שלנו.
דוגמה קטנה למתרחש בעולם החשאי הזה מונחת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה שהגיש אברהם נוה נגד דוד הרפזי ובנו מורן הרפזי. לכאורה סכסוך עסקי בין שותפים. במציאות, מאבק עקוב מדם בין קצינים בכירים בחיל הים לשעבר, על שלל החברות שפתחו ביחד ולחוד, והחוזים הרבים שעליהם החתימו זה את זה, סביב עסקאות ביטחוניות שונות, ביניהן גם עסקת הצוללות ועסקת הפריגטות עם המספנה הגרמנית. מאחורי כל עסקה כזו מסתתרים לא מעט קצינים בכירים ישראלים לשעבר, שמשתתפים בחגיגה.
אברהם נוה היה תת-אלוף בחיל הים, לשעבר ראש מספן ציוד של החיל. כלומר, הקליינט שקונה את הצוללות, הפריגטות וכל שאר הטובין שהחיל רוכש. דוד הרפזי היה אלוף משנה בחיל הים, לשעבר אחראי על "הגדרת דרישות אמצעי לחימה". הם פושטים מדים ומזנקים לצד השני, מקימים חברות וממהרים להצטרף לחגיגה. הרי אלה שבינתיים החליפו אותם בחיל הים הם פקודים שלהם מלפני זמן קצר, מה שיכול לסייע. במקרה שלנו מדובר על התקנת פריסקופים לצוללות, על התקנת "עמדות מיוצבות לתותח" על הפריגטות, ועל עוד מגוון רב מאוד של עסקאות נשק ביטחוניות, ולא רק בתחום הימי. שותף נוסף, שמואל שלף, אף הוא קצין בכיר בחיל הים לשעבר, לא נתבע או תובע בפרשה הזו.
על גבי מאות עמודי כתבי תביעה ותשובות לכתבי תביעה, נספחים ומסמכים שונים, מפורטת העלילה שאין שום אפשרות להיכנס אליה בעמודים הללו. אלה (דוד ומורן הרפזי) טוענים שזה (אברהם נוה) רימה אותם, הוא טוען שהם רימו אותו. הייתה כבר בוררות, ועכשיו יש משפט אזרחי, ובטח בהמשך יהיה גישור, ומדובר במיליונים ששולמו או לא, ותוך כדי קריאה עולים שמות של בכירים רבים אחרים כמעורבים בדרך כזו או אחרת בפרשה: האלופים במילואים עמוס מלכא ודוד בן בעש"ט (מלכא כיו"ר לוג'יק, חברה ביטחונית בבעלותו של מתי הררי, גם הוא קצין בכיר בדימוס), תא"ל עמרי דגול, האל"מים משה אלעזר, דני אשחר, שי דוידי, איציק מאיה, מורל גרופר, גיורא כץ, רמי בן עמי, דב שאולסקי, רון בן-משה ועוד אחד, מיקי גנור (אלוף משנה במילואים, אם לא ידעתם). חוץ מקצינים, יש שם גם אינסוף חברות שהקימו, או פירקו, ושסחרו זו עם זו, סביב ענייניה הביטחוניים הכמוסים של המדינה, ושל מדינות אחרות.
אין בכל הכתוב כאן כדי לרמוז שהקצינים הללו מעורבים במעשים לא כשרים, חלילה. יש בו כדי להציג תמונה של משהו מקולקל. המדינה עוטפת את קציניה הבכירים במעטפת מפנקת: שכר לא רע, פנסיה תקציבית, הטבות שונות. יש גם קרוב לשנת הסתגלות כשפורשים (בגיל צעיר יחסית). בעמודים האלה לא קראתם ביקורת על אנשי הקבע ומשרתי צה"ל. אני בעד שהנגדים בקבע ירוויחו יותר, ואני חושב שהאנשים האלה, שמקדישים את חייהם לביטחוננו, ולא זוכים לגדל את ילדיהם כאבות (או כאמהות) מן הישוב, ראויים לכל טוב הארץ. הם מסכנים את נפשם בעבורנו, ואני לגמרי לא ציני.
ועדיין, נדמה לי שאפשר לדרוש מהם לא לערבב או לבחוש בעניינים האלה אחרי השחרור. יש מספיק דברים שאפשר לעשות (כשהפנסיה דופקת ברקע). לכו להיות מורים. להייטק. אם הדברים היו תלויים בי, היה מוטל על קצינים בדימוס איסור גורף, ללא הגבלת זמן, על סחר בנשק או עיסוק בנושאים ביטחוניים אחרי השחרור. אני גם לא לגמרי מבין מדוע צריך מתווך בעסקת רכש צוללות עם גרמניה. קשה לברר מה הטלפון בתיסנקרופ? הרי הגרמנים מאוד רוצים למכור לנו צוללות. הרי אנחנו רוצים לקנות. אין לאף אחד שום אינטרס לייצר כאן עמלת תיווך. היא מיוצרת בגלל המערכת הגלובלית שהפכה את תעשיית הנשק ליצרנית אדירה של פרנסה להרבה מאוד עסקנים מכל הצדדים. את הדבר הזה צריך לסיים.
3. חבילת ההסדרה
חוק ההסדרה, שהטריף את המערכת בחודשים האחרונים, עבר השבוע בקריאה ראשונה, בדרך לשום מקום. ההערכה היא שהחוק לא יובא לקריאה שנייה ושלישית בקרוב. למה? כי ברק אובמה עודו ישוב בבית הלבן (עם כל הסמכויות) ואם החוק יעבור, הוא לא יעבור עליו לסדר היום. נתניהו לא רוצה להיות זה שייתן לאובמה את הדחיפה שתאלץ אותו לעשות מעשה מדיני בימיו האחרונים בתפקיד.
ג'ון קרי, שדיבר בסוף השבוע ב"פורום סבן" בוושינגטון (גילוי נאות: הייתי אורח הפורום), הבהיר שההחלטה אם ללכת למהלך מדיני במועצת הביטחון או לא, עדיין לא נפלה. חוק שמכשיר השתלטות על אדמות פלסטיניות עלול לחרפן את אובמה ברגע האחרון. זו הייתה הסיבה לכך שנתניהו התנגד מלכתחילה לחוק הזה. עכשיו, כשעבר, הוא מנסה להעביר מסרי הרגעה לוושינגטון: אל תדאגו, זו רק קריאה ראשונה, וגם אם יעבור בסוף, בג"ץ יפיל אותו. כן, בג"ץ אמור להיות המושיע האחרון של נתניהו, מה שלא ימנע משלוחיו לתקוף את בית המשפט העליון כמעוז שמאלני של עוכרי ישראל.
סביב חוק ההסדרה שבר נתניהו את שיא הציניות הקודם של עצמו. הוא הצליח להתנגד ולתמוך בו במקביל. אני מתפלל שעמותות השמאל השונות יתבגרו ויקוששו לעצמן קצת תבונה, שתגרום להן לא להגיש עתירה לבג"ץ נגד חוק ההסדרה אם אכן יאושר בכנסת. הגיע הזמן שהממשלה תתמודד עם מעשיה בלי שבג"ץ יחלץ אותה, בכל פעם מחדש, מהבורות שהיא חופרת לעצמה. יש בישראל ממשלת ימין וזכותה לשלוט. בואו נבדוק, אחת ולתמיד, את ההיתכנות של המדיניות הזו. אולי הם צודקים? תנו לבנט לספח את השטחים.
במקביל למהומת ההסדרה, העביר בנט השבוע "חבילת הסדרה" אלטרנטיבית אצל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. החבילה הזו אמורה לספק את רשת הביטחון אם חוק ההסדרה בסופו של דבר לא יעבור או ייפסל. היא כוללת את אישור קבלת "תקנת השוק" בשטחי יהודה ושומרון, גלגול מסוים של "המתווה הקפריסאי" ועוד כמה תקנות והוראות ניהוליות שונות, שאושרו על ידי מנדלבליט, ומספקות בעצם 80% ממה שנותן חוק ההסדרה, בלי חקיקה. זה הניצחון האמיתי של בנט, שיאפשר להסדיר את חוקיותן של רוב יחידות הדיור הלא חוקיות בשטחים.
נתניהו התגייס בשבועיים האחרונים למהלך הזה מלא-מלא, במקביל לתמיכתו הנלהבת בחוק ההסדרה, שבאה בעקבות מלחמת החורמה שלו באותו חוק ממש, יומיים קודם לכן. מציאות ישראלית הזויה, מגוחכת, ועם זאת מפחידה. בסופו של דבר, בברירה בין טובת המדינה לפחד מפני המתנחלים, ראש הממשלה העדיף את האינטרס הסקטוריאלי הצר. אף על פי שהוא יודע איזה נזק אדיר ימיט חוק ההסדרה על ישראל בעולם, הוא נאלץ לתמוך בו, לזייף אורגזמה אידיאולוגית מופרכת, כדי לא לתת לבנט להיות היחיד שנלחם עבור המתיישבים. הרי גם בפעם הבאה ינסה נתניהו לשתות את המנדטים של בנט על קו הסיום לפני הבחירות. חוק ההסדרה אמור להסדיר לו את הסוגיה הזו.
מפחיד להבין עד כמה תמרנו קומץ משפחות מתיישבים מעמונה את המדינה כולה לטירוף מערכות שנמשך חודשים ארוכים, מהם שבועות שלמים בעצימות המזכירה את זו של ימי מלחמה. צודקת לגמרי ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שהובילה השבוע כנס גדול למען משפחות הדיור הציבורי. "בשביל 40 משפחות בעמונה כל הכנסת על הרגליים", צייצה לוי-אבקסיס, "אבל ב-160 אלף משפחות של הדיור הציבורי אף אחד לא מתעניין". למה שיתעניינו? אם נדכאי הדיור הציבורי בישראל רוצים שיטפלו בהם, יקומו ויתפקדו כאיש אחד לליכוד. זה יסדיר להם את הדיור הציבורי לדורי דורות.
היחיד שלא שיחק משחקים ולא פחד מהמתיישבים היה דווקא הריבון בשטחים, שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהצהיר זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו שלא יהיה מנוס מפינוי עמונה. כל האחרים ידעו שאיווט צודק, אבל העדיפו לשתוק.
שר בכיר בממשלה אמר לי השבוע ש"כל המסע המטורלל סביב עמונה הוא בעצם מסע הפריימריז האישי של אביחי בוארון". בגרסה הזו מחזיקים רוב מביני העניין בליכוד ובהתיישבות. בוארון ניסה להתברג לרשימת הבית היהודי לכנסת והגיע למקום ה-16. לא ריאלי, עוד לפני שנתניהו זלל להם 6 מנדטים. עכשיו הוא מנהל מסע פריימריז מתוחכם בפריים-טיים, מלהטט על משבצות השידור היקרות ביותר, מפקיע לעצמו נתח נכבד מהקשב הציבורי וגורר אחריו עשרות משפחות לשום מקום. גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הכנסת של הימין יודעים שעמונה תפונה. שיש גבול לכל תעלול. שאין דרך בעולם להכשיר את מעשה עמונה, נקודה. בוארון מתעלם מכל זה. השבוע הוא הוביל התפרעות מול מנהיגי יש"ע, שכללה גידופים לזמביש וחיים פוגל (הסבא של משפחת פוגל שנטבחה בפיגוע ההוא), והשיא הוא הדבקת הכינוי "בוגד" לבצלאל סמוטריץ'.
בעוד בוארון ממשיך להטריל את המערכת כולה, סגרו כבר 20 משפחות מעמונה דירות חלופיות בשכירות. נכון לעכשיו, אנשי עמונה יכולים לבחור: על הגבעה הסמוכה יהיה מקום רק ל-15 משפחות מקסימום, כי יש גם לגביה טענות לבעלות פלסטינית. חמש משפחות נוספות ייקלטו בעפרה. האחרים יוכלו להקים לעצמם יישוב הומוגני בשבות רחל מזרח. בסביבתו של בנט אומרים ש"הם ילדים גדולים, הם צריכים לבחור, הם יודעים את המצב ואת המשמעויות".
ובכל זאת, למתיישבי עמונה שמורה זכות גדולה בהתיישבות. הם היו האיום שריחף מעל ראשו של נתניהו, שעד אז לא עשה מאומה להסדרת אלפי יחידות הדיור הלא-חוקיות בשטחים. שנה וחצי התעלם נתניהו מהפצרותיו של בנט ונאלץ לשנס מותניים רק תחת האיום של חוק ההסדרה ותאריך הפינוי של עמונה. בוארון וחבורתו תפקדו כמו הארנבת המלאכותית במרוץ כלבים. מריצים אותה על מסוע מיוחד מול חוטמם של כלבי המרוץ, שלכאורה רודפים אחריה אבל בעצם משתתפים במרוץ, המשמש לתעשיית ההימורים הכבדה. עמונה ניפקה לאירוע את הדד-ליין שלו, והסדרתה, שלא צלחה, הכתיבה את הסדרת חלק הארי של כל האחרים. זה לא היה קורה בלי בנט, אבל זה גם לא היה קורה בלי נתניהו.
עד כמה יזכרו המתיישבים, ביום פקודה, שבנט היה זה שכפה את העניין על נתניהו? נחכה ונראה. העובדה היא שנתניהו התנגד והפיל ביוני 2012 את אותו חוק הסדרה, שהגיש אז ח"כ זבולון אורלב מהמפד"ל. החוק נפל 69-22, רק דוד רותם ז"ל הפר משמעת קואליציונית והצביע בעד. רותם נפטר לפני כמה שנים, אורלב כבר לא בפוליטיקה. הוא אמר אז, לאחר נפילת החוק, שנתניהו הוא בסך הכל חייל של אהוד ברק. נו, טוב. גם ברק כבר לא איתנו. ההבדל בין נתניהו 2012 לנתניהו 2016, הוא נפתלי בנט.
4. גיבורי ישראל
פרשת תא"ל (שהורד לאל"מ) אופק בוכריס העציבה אותי. אני לא שמח או נהנה לאידו. בוכריס הוא אחד הקצינים המוערכים והאמיצים שגדלו כאן, ורק בזכות מעטים כמוהו אנחנו יכולים להמשיך להתקוטט כאן על שטויות. עצוב שלמרות שהממזרים שינו את הכללים לפני שנים רבות, יש רבים שעדיין לא הפנימו את זה. בוכריס כשל, נקודה. הוא צריך לשלם מחיר כבד, והוא ישלם אותו. כולל הפסקת הקריירה הצבאית והורדה בדרגה.
מצעד ההשפלה והשיימינג שעובר עליו ברשת גורם לי בעיקר בחילה. אסור לנו להעניק זכויות יתר לקצינים וגנרלים שמסתבכים במעשים לא חוקיים בכלל, או הטרדות מיניות בפרט. מותר לנו להקל עליהם בשלב הטיעונים לעונש. השלב הזה נועד בדיוק לצורך הזה. כשם שאדם מביא מליצי יושר המעידים על מעשיו הטובים ומידותיו התרומיות, כך קריירה צבאית עשירה, גילוי אומץ לב בשדה הקרב והקדשת עשרות שנים לביטחון המדינה אמורים להקל ולמתן את העונש שמטילה החברה על מי שסרח.
הסערה השבועית שייכת לקצין אחר: תא"ל עופר וינטר. שמו עלה בתחקיר מצוין של "המקור" ששודר השבוע. כמה ימים קודם הנחית וינטר מכת מנע במגרש ביתי, אצל אראל סג"ל בגלי צה"ל, על מנת לעקר את עוקצו של התחקיר. התברר שהיה לוינטר ולעורך דינו, עודד סבוראי, כשל מודיעיני חמור. הם בכלל לא ידעו על מה התחקיר. הם הסתערו על יעד דמיוני. הסיפור שלפיו וינטר ירה צרור בילד פלסטיני לא חמוש במהלך צוק איתן כלל לא פורסם במסגרת התחקיר ולא הייתה כוונה לפרסם אותו. הסיפור הזה נגנז על ידי מערכת "המקור", אף על פי שסופר על ידי לוחם שראה את הדברים בעיניו, והוצלב על ידי לוחם נוסף.
מרוב נחישות ודבקות במטרה, וינטר וסבוראי התבלבלו. על הדרך הם התירו את דמם של העיתונאים רביב דרוקר, אור הלר וברוך קרא. במסע התקשורתי, שנפתח אצל סג"ל בגלי צה"ל, התקבל הרושם ש"המקור" שלחו תחקירן כדי להקליט ולהפליל את תא"ל וינטר. בקיצור, בשפת העם, דרוקר השמאלן שמופעל על ידי הקרן החדשה ניסה להפיל את עופר וינטר הגיבור.
אז זהו, שזה לא נכון. המערכת לא שלחה תחקירן (אגב, לגיטימי לגמרי לשלוח תחקירן), אלא את הלוחם עצמו, החייל של וינטר, שסיפר את הסיפור. מערכת "המקור" פעלה לפי הספר. בא חייל, מספר סיפור, מנסים להצליב את הסיפור ולהביא הוכחות. אגב, מדובר בסיפור חמור ביותר. בסופו של דבר, התקבלה החלטה לגנוז את הסיפור, אף שהיו סיבות לא מעטות לשדר אותו. ועוד הערה: אין לאף אחד חסינות בישראל. גם לא למח"טים. מותר לחקור גם אותם ומותר לבדוק גם את מעשיהם. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שבה הגנרלים יהיו מחוץ לחוק. כבר חיינו פעם במדינה כזו, עד שהכללים שונו. מישהו מתגעגע?
כל זה לא שינה דבר לחברים בימין, שהפכו את העניין מיד למעשה חתרני ובוגדני של השמאל, למאמץ נכלולי "להפיל" קצינים גיבורים, להמשך הרעלת הבארות ותקיעת הסכינים הקולקטיבית בגב האומה בידי סמולנים. זה מסוכן. האווירה הציבורית הלוהטת, האלימות הגואה ברשת ובמקומות נוספים, ההסתה המתמשכת נגד כל מה שנמצא טיפה שמאלה מהמרכז, כל אלה אמורים להדליק נורות אזהרה אדומות רבות. אלא שההמון הזועם לא מתרשם. הוא דוהר הלאה. תרבות ה"פוסט אמת" וה"פוסט עובדות" מתפשטת במהירות. אף אחד לא מתעניין בעובדות האמיתיות. כל אחד מפיץ את הנרטיב שלו, שמתפשט ברשת בעוצמה ויראלית. כשמישהו יהרוג כאן עיתונאי, יתחיל מסע ההכאה על חטא והכחשה. לא, לא הסתנו. לא, לא רצינו שיהרגו עיתונאי. לא העלינו על דעתנו שזה יכול לקרות. שיהודי יהרוג יהודי בגלל סיפור עיתונאי? כאילו לא היינו כבר בסיפור הזה.
כבר כתבתי את הדברים האלה, אבל ראוי לחזור עליהם: נתניהו לא רצה שיצחק רבין יירצח. הרי הרצח אמור היה לפגוע גם בו ולהרוס את סיכוייו להיות ראש ממשלה, מעבר לסיבות ההומניות והאנושיות. אבל הוא השתתף באופן פעיל בהסתה שקדמה לרצח רבין. ההוכחה הניצחת לכך היא האזהרה הכתובה שקיבל מאחד מיועציו, שכתב מסמכים ובהם התריע מ"שחרור כל השדים שבבקבוק", אם יימשכו ההתקפות האישיות על רבין והניסיונות לפוצץ את כל האירועים שבהם השתתף. נתניהו התעלם מהאזהרה ההיא. עכשיו הוא מתעלם מהכתובת שעל הקיר. הוא מיהר להעלות פוסט נוסף נגד רביב דרוקר, שמנסה להפיל מח"ט גיבור בישראל. אחר כך, אם חלילה יקרה משהו, הוא ירחץ בניקיון כפיו. אני מניח שאראל סג"ל ייחלץ לעזרתו. ואני מניח שבתרבות הפוליטית הנוכחית גם הציבור לא יתרגש יותר מדי. לפחות לא תוכלו להגיד שלא הוזהרתם.
נדמה לי שאני לא חשוד בהטיה אוטומטית כנגד קצינים חובשי כיפה בצה"ל. ביליתי כמה שנים במאבק להגנתו של אחד מהם, אל"מ ארז וינר, שהיה עוזר הרמטכ"ל גבי אשכנזי. עד היום אני משוכנע שצה"ל הפסיד לוחם מעולה, מפקד מוכשר וקצין ערכי כשוויתר על וינר (בעיקר עקב רכרוכיותו של הרמטכ"ל גנץ). אגב, וינר הוא מתנחל עם כיפה וככל הידוע לי אוחז בדעות סמוטריצ'יות למדי. אחרי שהזכרתי את זה, אני מוסיף שהיה קשה מאוד לראות את "המקור" השבוע, שחשף את התרבות הניהולית והפיקודית בצה"ל 2016. איך מנסים לטייח חשדות לעבירות מין, איך מזניחים את הקורבנות ועושים הכל, או הרוב, כדי לחפות על הקצינים שסרחו. גם עופר וינטר יוצא רע מאוד מהסיפור הזה, ולא יועילו לו תכסיסיו של עודד סבוראי (שהגן גם על ארז וינר...).
ואם יורשה לי, מילה נוספת. הקצין שהודח מהצבא בעקבות ההטרדה המינית במאי פאטל הוא סא"ל לירן חג'בי, מג"ד מצטיין של גדוד צבר בחטיבת גבעתי. חג'בי הורד בדרגה ונשללה ממנו הפנסיה. בוכריס, שהורשע בעבירות קשות בהרבה ממנו, יצא מצה"ל עם פנסיה. נדמה לי שחג'בי הופלה כאן לרעה, ובגדול. אולי כי היה זוטר מבוכריס, או מקושר פחות ממנו. העבירות שבהן הודה היו קלות. הוא לא הטריד את פאטל פיזית (בעוד בוכריס קיים יחסי מין עם הכפופה לו). הוא התנהג כמו ילד מאוהב והוכיח שאינו ראוי לפקד על גדוד בצה"ל. מכאן ועד שלילת פנסיה ממי שבילה את מרבית חייו הבוגרים תחת אש להגנתנו, הדרך צריכה להיות ארוכה. בעיקר לאור העובדה, שמבוכריס היא לא נשללה.
# # #
עם סגירת הגליון נודע שהיועץ המשפטי לממשלה חידש את החקירה נגד הפרקליט הבכיר אורי קורב בעניין הטרדה מינית, בעקבות "מידע חדש שהגיע". זה בטח צירוף מקרים, אבל קורב הוא גם הפרקליט המלווה של הבדיקה נגד בנימין נתניהו ועד כמה שאני מבין, דעתו בעניין נחרצת. הוא סבור שיש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית. ובכן, חקירה באמת נפתחת, אבל דווקא נגדו.