גם כשהבוקר מתחיל בזעזוע עמוק מהטבח המתמשך בסוריה ומאדישות המערב, אפשר לסמוך על שבתוך שעה־שעתיים משהו חשוב יותר יגנוב את ההצגה. אתמול זו הייתה מחאת החצאיות. ההתראות לא הפסיקו להרעיד את הטלפון, והתווכחנו את עצמנו לדעת. מה שכן, היה קשה להבין איפה נעוצה הבעיה בקוד הלבוש, ואם היה פה ניצול הזדמנות לקמפיין מגדרי מטעם חברת כנסת שחשוב לה להצטייר כפמיניסטית לוחמת, או שהקודים הדתיים אכן השתלטו על הכנסת החילונית.

את מחאת החצאיות אומנם מיצינו, אבל כמה פוקוס היא שאבה מאיתנו? לא רק סוריה נשכחה מאחור - גם הנאום של תרזה מיי נשכח. מיי הבדילה שלשום בין דעה לגיטימית על ההתנחלויות לבין עמדה אנטי־ישראלית. היא הכירה בכך שהטרנד האנטי־ישראלי הוא לא נאור, אלא שהוא האנטישמיות החדשה. 
היא הרגישה צורך להדגיש שישראל היא אי של דמוקרטיה וחדשנות, כי אף אחד כבר לא אומר את זה יותר – לכאורה, זה נוגד את הקמפיין שנועד לקדם פתרון של שתי מדינות. לטובת אג׳נדת שתי המדינות אומץ קו אנטי־ישראלי קשיח, האהדה לישראל הושלכה מחוץ לקווי הקורקטיות הפוליטית, ומי שרצה לצעוד עם העדר הנאור היה חייב לאמץ עמדה אנטי־ישראלית. הנאום של מיי הוא חשוב כי הוא מוכיח שהקמפיין הזה הלך רחוק מדי, עד שהפך למכונת אנטישמיות ושנאה. עכשיו מגיע התיקון - החרמות על ישראל הוצאו מחוץ לחוק בכמה מדינות בארצות הברית, וגם ראש ממשלת בריטניה מבינה שהגבול נחצה. ככלל, הקמפיינים הנאורים התחילו ממאמץ להשיג מטרה חיובית, אבל התפתחו לאמנות טראש של עיסוק בזוטות והגזמות פראיות. אז מילא ההגזמות והעיסוק בטפל, אבל כשלא יודעים איפה לעצור, יוצא שמחביאים תחת המהומות השוליות את הסוגיות האמיתיות, הגדולות.

מנו טרכטנברג הסיר את חולצתו מחוץ למשכן הכנסת. צילום: חני אמיניה

כך דילגנו על הנאום של מיי כדי להתעסק במהומת סרק של חצאיות. שוויון מגדרי הוא חשוב, אבל כשתקנון ללבוש הולם בכנסת (שעל פניו לא נראה כרעיון רע) מנוצל כדי לקדם מסר של ״מגדר״, המטרה מתפספסת, גם אם מנואל טרכטנברג מתפשט במחאה במליאה. זה נכון לכל מטרה טובה - הקמפיין מצליח, אבל המטרה הולכת לאיבוד כשהעיסוק בה מפנה את הפוקוס למקום לא נכון.
אנחנו לא שונים בקטע הזה מיתר העולם המערבי, אבל זה לא תירוץ להמשיך כך. אפשר להבין את הצורך למצוא אג׳נדה כלשהי כדי לקדם את עצמך. אפשר גם להבין את ההיגיון בחיפוש הזדמנויות כדי להבליט את האג׳נדה ואת המחויבות הבלתי מתפשרת שלך. אבל הגענו למקום שבו הפסאודו־נאורות מעודדת שטחיות. בכל פעם שאנחנו מתעסקים בפרובוקציות ומחפשים מהומות גם במקומות שבהם הן לא קיימות, אנחנו גונבים את ההצגה ממשהו חשוב יותר. 
תהיתם איך זה שהעולם מצליח להיזכר בסוריה רק אחת לכמה חודשים כשמשתחררות כמה תמונות של ילדים מתים? ככה זה - גונבים את הפוקוס עם מטרות טובות שהקמפיינים שלהן יצאו משליטה, ואחר כך מנסים לתקן בעזרת פתרון נאור שטחי אחר, כמו הגדלת מכסות פליטים, שרק יוצר בעיה חדשה. זו ההתנהלות שלנו: אנו מעמידים פנים שעשינו משהו נאור כששיתפנו את תמונת הילד המת, ומשם אפשר להתפנות לעסוק במחאת החצאיות ובדברים החשובים באמת.