קוד הלבוש בכנסת הוא נושא ראוי בהחלט למלחמת תרבות. קוד הלבוש מבטא ערכים, קוד הלבוש מבטא הסכמות או את היעדרן, קוד הלבוש מעיד על החברה שבה הוא נהוג, והוא מעיד גם על המקום שבו הוא נהוג. לרוב בתי הכנסת גברים נכנסים עם כיפה. בכניסה במסגד חולצים נעליים. זה קוד לבוש שמבטא יחס של כבוד. לבריכה לובשים בגד ים. לפגישה עסקית לא.

מה לובשים בכנסת? הוויכוח שהתעורר השבוע על אורך חצאיותיהן של עוזרות פרלמנטריות מעניין, גם אם קטנוני. כדי להעמיק בו צריך לבחון שאלות יסוד: האם נדרש קוד לבוש לכנסת? ומה אם יותר לכל אחד לבוא כרצונו? נדמה שככל שיורד כבודה של הכנסת, בגלל האופן שבו פועלים חבריה, כך גובר הצורך בקוד לבוש, שייתן לה צביון מלאכותי, מעושה, של מכובדות. נדמה שככל שיורדת רמתם ורצינותם של חברי הכנסת, כך גוברת הנטייה למשטר אותם, את עוזריהם ואת אורחיהם בכללי התנהגות. כלומר: העיקרון המוסכם צריך להיות: מוטב היה אם לא היו כללים. מוטב היה שהבינו לבד.
אבל נניח שאין מנוס מקביעת כללים, שבלעדיהם תשרור בכנסת אנרכיה של לבוש. בגדי ים וחולצות בטן, סנדלים וכפכפים, טורבנים ותחפושות. במקרה כזה, מי קובע את הכללים? הדעת נותנת שחברי הכנסת צריכים לקבוע את הכללים. מוטב שיקבעו הם, בהתייעצות חברית, ולא יושב הראש. למה זה לא קרה? אולי משום שגם על התייעצות חברית קשה לסמוך. כי מיד יהיה מי שינסה להוכיח לבוחריו שהוא מחמיר בצניעות, ומיד יהיה מי שינסה להוכיח לבוחרותיו שהוא מגן על חירותן ללבוש חצאיות מגלות טפחיים וירכיים. כי מיד יהיה מי שיצעק “כפייה” ומי שתצעק “חרפה” ומי שיקרא “הדתה” ומי שתקרא “הפקרות”. הנה, מסקנה ראשונה: יותר משהוא מעיד על החברה הישראלית ומנהגיה, קוד הלבוש של הכנסת מעיד על מידת האמון הנמוכה בחברי הכנסת. 

היועצות הפרלמנטריות שסורבו כניסה למשכן. צילום: ללא

אבל גם על החברה הוא מעיד משהו. הוא מעיד על אובדן מה שאפשר לקרוא לו “מבחן סבירות”, המשותף לכלל האזרחים. בחברות רבות אפשר להסתפק בקוד סמוי, שסטייה ממנו ברורה לכולם, גם אם אינה כתובה במפורש בחוברת של חוקים ונמדדת בסרגל. מחוקק אמריקאי לא יעלה על בדל דעתו לבחון אם רצפת הקונגרס סובלת סנדלים או טרנינג. מורה אמריקאית לא תבוא לבית הספר במחשוף עמוק. היא גם לא תשאל: כמה עמוק זה עמוק? וגם לא: כמה קצר זה קצר, כמו ששאלה אחת מהעוזרות הפרלמנטריות שנבלמה בכניסה למשכן הכנסת. קצר – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא קצר. עמוק – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא עמוק. סנדלים – זה מה שמבחן הסבירות אומר שהוא סנדלים. ואם יש ספק, החליפו בגד.
אך בישראל מבחן הסבירות אינו עוד בר הפעלה. מה שסביר בעיני אינו סביר בעיניו, ומה שסביר בעיניו אינו סביר בעיניה. את מבחן הסבירות – אולי גם ההתחשבות – החליפו התחכמויות והתגרויות. נבדוק כמה קצר אפשר ללבוש, וכשיאמרו "די" נצעק “התחרדות”. נבדוק כמה ארוך אפשר להכריח, וכשיאמרו "די" נצעק “פריצות”. נבדוק מה יקרה אם נציב תמונה של ראש הממשלה ולצדה חבל תלייה. נבדוק איך ישראל מגיבה לחוק האוסר קריאה בספר תורה בעזרת הנשים בכותל. 
כפי שצה”ל למד על בשרו, ישראל עשירה בחיילים שזקנם אומנותם, וכפי שמשכן הכנסת לומד, היא עשירה בעוזרות פרלמנטריות שחצאיתן אומנותן, וכפי שראש הממשלה לומד כבר שבועיים, היא עשירה באמנים שהפרובוקציה אומנותם, והיא עשירה בפרופסורים שזכותם להביע את עמדתם בכל נושא ובכל הקשר - אומנותם, והיא עשירה במיוחד בשרים שתגובתם הצעקנית אומנותם ועשירה בעיתונים שהטפתם אומנותם. מדד הסבירות הישראלי יצא מאיפוס, וספק אם ניסיון לאכוף קוד לבוש בכנסת יכייל אותו. מזל שהחורף בא.