בסוף השבוע האחרון ניקבו בתוניסיה אלמונים את גופתו של רב המחבלים מוחמד א־זווארי, מהנדס המל"טים והצוללות של חמאס. אין לי מידע מי עסק בפעולה, אבל כולי תקווה שראשו של יוסי כהן, ראש המוסד, היה פנוי ממחשבות מיותרות על גיוס עורך דין שיסביר מדוע הוא קיבל שבעה כרטיסים במתנה להופעה של מריה קארי. אירוע משמח לא פחות הוא ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת ישראל באזרבייג’ן ובקזחסטן. קשה להפריז בחשיבות הביקור אצל האזרים (המוסלמים) שאחראים לספק “רק” 40% מהנפט שצורכת מדינת ישראל ומייבאים מאיתנו ציוד ביטחוני, חקלאות והיי־טק במיליארדים. בביקור נחתמו הסכמי תקינה, כפל מס, והוקמה ועדה לשיתופי פעולה בתחום המדע, בטכנולוגיה, בבריאות ובסחר. בקזחסטן, מדינה מוסלמית בעלת קשרים כלכליים ואסטרטגיים, היה נתניהו לראש הממשלה הישראלי הראשון שפוקד את הארמון, וגם שם נחתמו הסכמים לשיתופי פעולה.
"מדיניות ציבורית" היא הקצאה סמכותית של ערכים בחברה, הנוצרת כפשרה בין ארבעה שחקנים: הפוליטיקאים, הבירוקרטים, קבוצות האינטרס והציבור הרחב. לכל שחקן בזירה מאפיינים ואינטרסים משלו. במדינות דמוקרטיות המדיניות הציבורית אמורה להגשים את האינטרס הציבורי ולהגן על ערכי היסוד שהחברה מושתתת עליהם. אך עושה רושם שבחודשים האחרונים איבדנו את הגבולות בין העיקר לטפל. אנחנו עסוקים במלחמות יהודים מתישות על “מי אמר מה ומתי?”, אג’נדות אישיות מסיטות את דעת הציבור מהעיקר, והוא בהתאמה מפעיל לחץ על המנהיגים ועל ראשי זרועות הביטחון. אלה נגררים לעסוק בפוליטיקה וביחסי ציבור במקום לשמור על ביטחוננו. תחקירנים בעיני עצמם ו”פוליטיקאים מטעם” מובילים קמפיינים תקשורתיים, שמייצרים בלבול ציבורי חדש. ואם בדרך צריך לפלג, להסית ולשסות את ההמון, גם טוב. אין שיח ציבורי אידיאולוגי או מנומק על כלום. כל דאלים גבר, והמתלהם הוא המלך החדש.
בדמוקרטיה הציבור מצביע בקלפי ולא בציוצים
הבעיה מתחילה בכך שכל פוסט מסיט את הספינה ממסלולה, והחלטות חשובות שנוגעות לחיים שלנו ושל ילדינו נאלצות להתקבל בלחץ. דומה כי התקשורת נכבשה בידי תרבות הריאליטי, ואפילו עולם החדשות מנסה להתחרות ברייטינג של "מאסטר שף" ו"האח הגדול". אך במציאות, עורך התוכנית לא מחליט על הדחת המשתתפים. בדמוקרטיה הציבור מחליט בהצבעה בקלפי ולא בציוצים, פוסטים ואס־אם־אסים מי יהיה המודח הגדול.
עם ישראל ידע לאורך ההיסטוריה מחלוקות, וברוב המקרים ברגע האמת תמיד הצלחנו להתעלות מעליהן. נדמה כי בשנים האחרונות הפילוג עלה רמה, וכיום הוא כבר מכרסם את השורשים. לצד דיון ער שצריך להתקיים על דרכה של מדינת ישראל ועל העומדים בראשה, חייב להתקיים תהליך חינוכי־חברתי שדואג לבנות את שכבת החיבור מעל הפילוג. מערכת החינוך, האקדמיה והתקשורת חייבות לשמש כמאזנים ובלמים לעולם הפוליטי. אנו חיים כאן יחד, על אף ההשקפות השונות, חילוקי הדעות והאינטרסים הצולבים. חשוב שנטפח את העץ הזה ולא נכרות את ענפיו, כי בסוף הם עלולים להפיל את כולנו.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם היהודי בכנסת