על החול: הזיכרונות ההם מאבא, ומחוף הים

“נו, גלי לי", חייכתי לעצמי. כי הרי אחותי לא נוהגת להסגיר רגשות, והפעם, משום מה, היא נשמעה לי אחרת.

“תקשיבי, מרסל", היא אמרה. “אני מקריאה לך מתוך פתק כחול עם ציורים של לבבות עליו. כך כתוב בו: ‘לאבא הטוב בעולם, הכי טוב מכולם, כבר שבועיים שמאוד חם. בטוחני (בטוחה אני) שבשבת הזו תיקח אותנו אל הים. אוהבות אותך, בנותיך'".
 

אחותי שתקה, המתינה לתגובתי. כשזו לא הגיעה, היא שאלה: “את זוכרת את זה, מרסל?".

“לא כל כך", עניתי. 

מתברר שאת הפתק הזה כתבתי אני באותיות דפוס גדולות בניקוד. הייתי בת 7 בערך. וכשאחותי חזרה לשבת מהבסיס, היא הבחינה בו על המקרר, צחקה ושמרה אותו עד היום, כמעט 20 שנה.

צחקתי והשבעתי אותה למסגר את הפתק ולתת לי אותו כשתוכל. כמו מזכרת יפה לימים שבהם הבילויים שלנו היו נתונים בחסדי המונית הרועשת של אבא. 

***

שבת בבוקר, שבוע שעבר. בן זוגי מעיר אותי: “קומי, הכנתי לנו אומלטים וסלט". אני מחייכת ומביטה בפניו, דמותו נראית לי עדיין מטושטשת. “בוא", אני מבקשת ממנו. לא אכפת לי שאני נטולת איפור, שהשיער שלי מבולגן, שעוד לא צחצחתי שיניים. במלוא הדרו וחיוכו הכובש, הוא נשכב עלי, מנשק אותי ומבקש ממני לקום.

“כן", אני לוחשת ונכנסת למקלחת. ביציאה ממנה השולחן כבר ערוך, הבית מדיף ריח של אוכל טרי, ובטלוויזיה סדרה ששנינו אוהבים לצפות בה. האוכל שהכין נוטף כולסטרול, שומן, ומכיל מעט בריאות, אבל מבחינתי זו ארוחת שלושה כוכבי מישלן, כי היא יצאה מתחת ידו.

“היום נלך לים", הוא מודיע ומוזג לנו מיץ תפוזים. “זה יום השמש האחרון של השנה, בואי ננצל אותו גם אם יהיה קצת קר". 

“המים לא קפואים?", שאלתי בחשש. “חמים יותר מהטמפרטורה בחוץ", השיב לי איש הים שאני כל כך אוהבת. 

שעה אחרי כן, מצוידים בתיק קטן, שני כיסאות מתקפלים ומגבות עם ציור התינוק של במבה, ירדנו אל החוף. “למה דווקא לחוף הסלע? דווקא לבת ים?", תמה בן זוגי. לא עניתי, רק אחזתי בידו כדי לא להחליק במדרון. בעיני, חיפשתי את אבי.

***

הנה הוא, הנה אבי, יוסף, ניצב במדרון, ממש פה, ובכל אחת מידיו אוחזת ילדה. האחת, שדופה, בעלת פנים יפות ופוני מבולגן, אמילי אחותי. השנייה, שמנמנה, בגד הים קטן בשתי מידות לפחות, ובידה השנייה ביסלי, זו אני. 

“לא להחליק, תחזיקו חזק את אבא", הוא מבקש ומסדר את התיק שעל גבו, המלא בחטיפים ובטרופיות. “יאללה, עד שנגיע למטה, בואו נשיר את ‘עולה עולה'".

אנחנו צוחקות, ואבי פותח: “עולה, עולה, עולה, עולה, עולה, עולה מגיע לתקרה". 

ואז אנחנו ממשיכות: “יורד, יורד, יורד, יורד, מגיע לרצפה". 

וכך זה חוזר על עצמו, עד שאני רואה מרחוק את אבי ושתי בנותיו הקטנות מגיעים אל החוף, מתיישבים על שלושה כיסאות ומחכים לאחראי שיבוא ויבקש 30 שקל, רק כדי להגיד לו שאת הכיסאות האלה הביאו בכלל מהבית. 

***

“אני חושב שהפסדנו את השמש, נצטרך לחכות חצי שנה עכשיו", אומר בן זוגי, כשאנחנו יושבים ומרגישים את צינת הרוח. “לא נורא", אני מנחמת, “הבאת בירות לפחות?". הוא מחייך אלי, לא מטיף על כך שרק 11 בבוקר, ומוציא שני בקבוקי זכוכית מהתיק. 

בינתיים עובר מולי האיש הזקן עם העגלה הכבדה וצועק “בייגלה זעתר, בייגלה זעתר". זה הזמן להודות, שהאיש הזה, שמתעורר כל בוקר בשלוש כדי לאפות את הבייגלה, לעטוף זרעי זעתר בתוך פיסות עיתון, להעמיס הכל על עגלה חורקת ולסחוב אותה בין חוף לחוף, הוא האדם היחיד בעולם שבשבילו אעזוב את החבר שלי. מוסר העבודה הזה פשוט מטריף אותי. 

אני ניגשת אל איש הבייגלה, אבל הוא לא מי שזכרתי. פניו נפולות, לגבותיו העבות כמעט אין זכר, וגם עקמת קטנה נוצרה בגבו. “שלום", אני אומרת לו, “אפשר שני בייגלה?". 

“בטח, גברת, בואי, זה חם־חם. 16 שקל, בבקשה", הוא אמר. אני מגישה לו 20 שקל ומסרבת לקחת עודף. “תגיד", אני אומרת לפני שהוא הולך, “אתה זוכר אותי?". 

“אני צריך לזכור, חבובה?".

“היה לי בגד ים צבעוני, בכל שבת הייתי באה לכאן עם אבא שלי, אולי אתה זוכר אותו? הוא נהג מונית, כלומר היה, עד שראייתו אבדה. הוא היה שר לי ולאחותי שירי ארץ ישראל, ממש פה, על החוף, מביא שקית לבנה מלאה מים ומשקר לנו שזו מדוזה. נו, הוא היה קונה ממך. שני בייגלה בשבילי, אחד בשביל אחותי, ובשבילו תורמוס בקופסה. אתה זוכר?".

מוכר הבייגלה מביט בי ועיניו נוצצות. “כל כך הרבה אנשים מגיעים אל החוף, ילדה, כל כך הרבה בייגלה אפיתי בחיי, איך אזכור את כולכם? יאללה, לכי לאכול, יתקרר לך", הוא סגר עניין, ומיהר עם עגלתו לחוף הבא.

“אבא, בניתי לך", אומרת אמילי אחותי, כשארמון גדול מחול ניצב בין רגליה. “נגור פה אני, אתה ואמא, ולא צריך הרבה כסף בשביל הארמון הזה, הוא שלי, אז הכל יהיה לנו בחינם". 

אבי צוחק, תוקע קשית בטרופית ואומר לה “תשתי, אמילי, חם היום". אחר כך הוא מסתובב אלי. “על מה את חולמת, מרסל?", שאל. ואני עונה לו: “אבא, לקחת אותנו היום לים בזכות הפתק שכתבתי לך בבוקר?". 

הוא צוחק. “אבא", אני ממשיכה, “יש לי בקשה, קח אותנו תמיד לים, גם כשנהיה גדולות, בסדר? אפילו כשיהיו לנו בעל וילדים, אף על פי שבנים זה איכסה. גם אז, קח אותנו, טוב?".

אמילי צוחקת: “כן, בנים זה איכסה". 

“מבטיח", אבא אומר ומתחיל לשיר: “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", הסימן המוסכם שלנו לרוץ אל תוך המים. ואנחנו רצות אחריו, רצות במהירות, אל אופק הנוטע תקווה.

***

החשיכה הגיעה. בן זוגי אוסף את הכיסאות. “יש לנו עכשיו את כל העלייה, את צריכה עזרה?", הוא שאל. “נראה לך?", עניתי. “אני עושה את זה בריצה, קח לי זמן". 

והוא צוחק, צחוק גדול, לא מאמין שהאישה בעלת המשקל העודף תצליח. אבל אני מצליחה, בפחות משלוש דקות. נפגשנו למעלה, אני מתנשפת. “הפתעת אותי, תבחרי פרס", הוא פרגן לי.

הפרס ידוע, שקוף כל כך. “בוא ניסע לבית של אבא שלי", בחרתי. “עכשיו?", הוא שאל. “עכשיו", עניתי. והוא לא התווכח. פרס זה פרס.

***

והנה אבי, בן 68, יוצא מבית הכנסת, לבוש חולצה לבנה, חובש כיפה גדולה, ובפיו שיר מזמור להבדלה, “המבדיל בין קודש לחול חטאותינו הוא ימחול". ואחריו עומדים מתפללי בית הכנסת ומברכים אחד את רעהו ב"שבוע טוב" ו"שהשבוע הזה יביא לנו פרנסה טובה, בריאות, אהבה ושלום". 

כשעיני אבי פוגשות בי, הוא מצמצם אותן ושואל “מרסל?". אני מחבקת אותו ואומרת “אבא, שבוע טוב".

והוא ספק מופתע, ספק לא מבין, מחבק אותי חזרה, לוחץ את ידו של בן זוגי, שואף את ריח בגדי אל גופו ושואל “היית בחוף הסלע?".

“כן, אבא", אני עונה, והוא צוחק. וסביבנו רצות שתי ילדות קטנות, שיתבגרו מהר, שרות “מים מים מים מים, הוי מים בששון". 

מעניין אם גם אתה רואה אותן, אבא. עיניך, הזזות במהירות,

מספרות לי שאולי כן.