שמעתם בוודאי השבוע את הדיבורים על הצורך לחתוך עמוק בתקציבי משרדי הממשלה, נכון? ושמעתם גם על חברי כנסת שקיבלו 10 או 20 או 50 מיליון שקל לצרכים כאלה ואחרים ולטובת שורה ארוכה של מטרות, בתמורה לתמיכתם בתקציב, נכון? ובטוח שמעתם על תושבי עמונה, שלקחו המון המון כסף ועשו קופה גדולה, נכון? אז עוד מעט נגיע לסיפור שלהם. קודם לכן, הנה סיפור על כסף גדול בהרבה, שעבר השבוע בדרך שערורייתית ומשום מה לא ממש זכה לדיון ציבורי.



ובכן, ביום ראשון, בישיבת הממשלה שעסקה בדרישות התקציביות מזה, ובצורך לקצץ כדי למצוא עבורן כסף מזה, תבע שר האוצר, משה כחלון, לאשר תקציב קבוע של 230 מיליוני שקלים מדי שנה לטובת "מענק חזרה לעבודה לנשים יולדות". לשרים שביקשו לברר במה מדובר הסביר כחלון שחברתו לסיעת כולנו, רחל עזריה, מבקשת לתת מענק של כמה אלפי שקלים לכל אישה שתקדים לחזור לעבודה אחרי הלידה.



השרים לא הבינו. "אנחנו מעודדים נשים להפסיק את חופשת הלידה שלהן לפני הזמן?", תמה אחד מהם. כחלון הסביר שמדובר בעניין שח"כ עזריה מקדמת ושאם הסעיף הזה לא יעבור, לא יעברו גם הסעיפים שחשובים לשרי מפלגות אחרות. מדובר בכמעט רבע מיליארד שקל לשנה בבסיס התקציב, העיר אחד השרים, אתה יכול להסביר לנו קצת יותר במה בדיוק מדובר? כחלון התקשה. הכסף, כמעט רבע מיליארד שקל, עבר ללא שום דיון. ומכיוון שאני מכיר את רחל עזריה כפרלמנטרית רצינית, צלצלתי אליה וביקשתי שתסביר לי מה אומרת הצעת החוק שלה בעניין. ובכן, התברר שאין עדיין שום הצעת חוק. רק כסף. הרבה כסף.



"זה נושא שאני עובדת עליו כבר הרבה זמן ושריינו כסף, אבל עוד לא ברור מה המתווה", הסבירה. זה נכון שאת רוצה לעודד נשים לחזור לעבודה כמה שיותר מוקדם אחרי הלידה? תהיתי. "זה ספין", ענתה. אז מה את כן רוצה, שאלתי שוב. "זה עוד לא ברור", השיבה. "יש כל מיני אפשרויות. יש לי כל מיני רעיונות". נניח, המשכתי, שיש לך שליטה על כל 120 האצבעות בכנסת, מה היית עושה עם מאות המיליונים האלה? הרי יש לך בטח איזשהו רעיון. "אני עונה לך כל מה שאני יכולה", הודתה, "עוד לא ישבנו. עוד לא עשינו את העבודה. אני מרגישה שזה חסר אחריות לענות לך עכשיו".



דיווחי המקהלה


כל מי שקורא את הטור הזה יודע מה דעתי, בהכללה, על התקשורת הישראלית, על האג'נדה, ובעיקר על הנכונות להטות את העובדות לטובת האג'נדה. ולמרות זאת, נדמה לי שמה שקרה כאן בימים האחרונים בעניין עמונה זה משהו שלא ראיתי כבר הרבה זמן. במשך שבוע שלם מתנהל פה שיח עיתונאי עקום, מעוות ומניפולטיבי שמתבסס על עובדות שקריות.



ביום שני בערב, בתוכנית טלוויזיה שבה אני משתתף, הסביר לי חבר מלומד שהוא קרא את החלטת הממשלה ביחס לעמונה, ושההחלטה הזו קובעת שכל משפחה שתתפנה תשלשל עכשיו לכיסה 3.5 מיליון שקל. אחריו חזרה על הקשקוש הזה גם חברת הכנסת סתיו שפיר שדיברה על "יותר מ־3 מיליון שקל למשפחה". בהמשך הגיעו גדודי עיתונאים, שאיש מהם לא טרח לבדוק את העובדות - שהרי כלל ידוע הוא שכשאתה נותן בראש למתנחלים, ההקפדה על העבודה העיתונאית יכולה לזוז מעט הצדה - ודיווחו במקהלה שכל משפחה בעמונה תשלשל לכיסה מיליון שקל, סכום שלא כולל את עלויות העברת היישוב והכנת התשתיות.



"ידיעות אחרונות" דיווח כך, וגם ספי עובדיה, וגם נדב איל, וגם צבי בראל, הפרשן לענייני ערבים של "הארץ", שאצלו תורגם הכסף ל־250 אלף דולר, ועוד הרבה אחרים. מהנקודה הזו והלאה היה הרבה יותר קל להמשיך להסית. עמוס בידרמן צייר בקריקטורה שלו ב"הארץ" את בנימין נתניהו והסופר־טנקר שלו מפזרים שטרות מעל למתנחלים. רזי ברקאי הביע גם הוא דאגה לגורלו של הכסף שלנו, וכלי התקשורת, כמעט כולם, הסבירו שהממשלה נאלצה לקצץ מיליארד ו־200 מיליון שקל, בין השאר בגלל עמונה. "פחות לחינוך ובריאות, יותר לחרדים ומתנחלים", סיכמו ב"ידיעות", וערד ניר הוסיף: "ארץ ישראל נקנית בפיצויים... מתווה עמונה מוכיח (שוב) שבנייה בהתנחלויות אינה מכשול לשלום. הכסף יענה את הכל".



בהתחלה, כשקראתי את הדברים, הייתי בטוח שכלום מזה לא בא מתוך שנאה למתנחלים. שהדאגה לכסף וההקפדה על מסגרת התקציב היא שמדברת מגרונם של כל אלה. נכון, אף אחד מהם לא חשב שההתנתקות היא רעיון רע רק כי הוא עלה לנו למעלה מ־10 מיליארד שקל. אף אחד מהם גם לא חשב ש־60 מיליון שקל להנמכת כיכר דיזנגוף זה הרבה, וש־100 מיליון שקל לשיפוץ הבימה זה סכום שכדאי לדון בו, כי הוא בא על חשבון החלשים.



ובכל זאת, כמעט כמעט השתכנעתי שעמונה היא הבעיה הכלכלית של ישראל. שהמתנחלים החמדנים אוכלים לנו את הכסף. מיליון למשפחה. 3 מיליון למשפחה. למה אותי לא מפנים? בשלב מסוים התחלתי אפילו לחשוד שהעמונאים האלה התיישבו לפני 20 שנה על הר הטרשים הקירח והקר הזה רק בזכות עצה טובה של מומחה ממולח, ששכנע אותם ששם נמצא הכסף.



הפיצויים והעובדות


אין לי בעיה עם ויכוח שדן בשאלה אם תושבי עמונה צריכים יישוב חדש, או בשאלה אם מדינת ישראל צריכה להיות ביהודה ושומרון, אם לאו. זה ויכוח פוליטי־מדיני ישן ולגיטימי. העניין הוא שמי שניהלו את הדיון השבוע, ביקשו לדלג מעליו ולעקוץ את תושבי עמונה מכיוון אחר, בניסיון להציג אותם כסחטנים וחמדנים שבאבחת החלטת ממשלה זכו בלוטו.



מי שמכיר מעט היסטוריה, יודע שלא מדובר בז'אנר תעמולתי חדש. החיבור של יהודים ושל כסף זה משהו שתמיד עבד נהדר. אז איפה הבעיה? שלכל מה שפורסם השבוע בעניין הזה אין ידיים ורגליים. לא 3 מיליון, אפילו לא מיליון. ומה שיותר גרוע, זה שהפרטים כולם והסכומים כולם נמצאים באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, כך שלא צריך להיות חוקר גדול כדי להגיע אליהם. מספיק להיות סתם עיתונאי רציני או אפילו תלמיד כיתה א' כדי להבין שכל מה שמכרו לנו השבוע היה מצוץ מהאצבע. רשלנות מביכה במקרה הטוב, זדון מכוער במקרה הפחות טוב.



הנה העובדות. ממשלת ישראל קיבלה ביום ראשון החלטה על העברת 127.5 מיליוני שקל. 60 מיליון מתוכם ילכו להקמת שכונה חדשה ביישוב שבות רחל. מהלך נהדר למי שתומך בהתיישבות, מהלך רע למי שמתנגד להתיישבות, אבל לא כסף שהולך לעמונאים. 9 מיליון נוספים יועברו למועצה האזורית "לצורך סיוע עבור הקמת תשתיות, שצ"פים ומבני ציבור זמניים באתר הזמני". גם זה, כמו שניתן להבין, לא נכנס לכיס של תושבי עמונה. עוד 3.5 מיליון שקל אושרו לטובת חדרי אירוח, כולל שכירת מבני ציבור שישמשו בין השאר למוסדות חינוך עבור המפונים, אם יהיה צורך בכך. עוד 15 מיליון יועברו למועצה, גם זה לא לתושבים, לטובת הוצאות מיוחדות שצפויות לחול עליה עם העתקת היישוב.



נשארנו עם 40 מיליון שקל שהולכים כפיצוי למשפחות עצמן. אלא מה? הכסף הזה מתחלק בין תושבי עמונה לבין תושבי תשעת הבתים שאמורים להיהרס ביישוב עפרה, בהתאם לפסיקה אחרת של בג"ץ, וככל שמדובר בתקציב עבור האחרונים, גם מתוכו יירד חלק לטובת האגודה השיתופית של עפרה, שהשקיעה בבתים הללו מכספה במהלך השנים.



ומכיוון שהקריטריונים לחלוקת הכסף יתחשבו, ככל שזה נראה נכון לעכשיו, במספר הילדים, בוותק ובהשקעה הכספית בבנייה, ומכיוון שתשעת הבתים בעפרה הם בתי אבן מושקעים הרבה יותר מאלה של תושבי עמונה, אנחנו נשארים ככל הנראה עם סכום שלכל היותר יגיע ל־20 מיליון שקל עבור תושבי עמונה. עם זה הם יצטרכו לבנות את חייהם החדשים, אחרי 20 שנה של מגורים ביישוב שייהרס. חלקו את זה ל־42 משפחות וקיבלתם בין 400 ל־500 אלף שקל למשפחה.



אפשר לטעון שגם זה הרבה. אפשר לטעון שלא מגיע להם גרוש, על אף שהמדינה סייעה להם לבנות ולהתפתח ונתנה להם להבין כל השנים שהיא תומכת בהישארות שלהם על ההר. אבל לשקר אסור. וכל השיח שהתנהל פה במהלך השבוע הוא שיח של שקר.



עכשיו, תקראו שוב את כל מה שפורסם השבוע ותגידו אם אתם מתקשים להבין למה - כפי שהעלה הסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה - רק 26% מהציבור בישראל נותנים אמון בתקשורת.



עמונה. "חסר תקדים"? צילום: הדס פרוש, פלאש90



סחיטה באיומים

אחרי שהבהרנו את העניין העובדתי והבנו על אילו סכומי כסף מדובר, הגיע הזמן להתמודד עם שאלה אחרת. למה בכלל צריך לפצות את תושבי עמונה? הרי בית המשפט קיבל את הטענה שהם יושבים על קרקע שאינה שלהם, לא?



אז בואו נניח בצד את העובדה שאף ערבי לא הוכיח ולא נדרש להוכיח בעלות על הקרקע הזו. ובואו נשים בצד את העובדה שיש כרגע בעלים ערבי מוכר רק לרסיס קטן מהשטח הזה. ובואו נתעלם אפילו מהעובדה שממשלות ישראל נתנו לתושבים להבין שהם יישארו על ההר, וגם מימנו להם ועזרו להם ובנו להם. בואו, רק לשם הדיון, נניח שמדובר בסתם אנשים שעלו על גבעה, התיישבו עליה, ועכשיו צריכים לזוז בצו בית משפט. למה לשלם להם כסף?



שאלה טובה, באמת. ובכן, כי ככה המדינה נוהגת גם במקומות אחרים. בעיקר במקומות של ערבים. בהיקפים גדולים בהרבה, ובסכומים גבוהים בהרבה. רוצים יותר מזה? זה יהיה מקרה נדיר שבו יהודים יקבלו משהו שמזכיר את מה שהמדינה נותנת לערבים. וכדי להסביר את זה, נתחבר רגע לדיווח המביך ועמוס הבורות של השבוע, ששייך ללא ספק לכתב הפוליטי של ערוץ 10, ספי עובדיה. עובדיה, חוץ מזה שטעה בערך ב־100% וסיפר לצופיו שכל משפחה בעמונה תקבל מיליון שקל, גם הוסיף וקבע ש"אני לא חושב שיש אף מגזר במדינת ישראל שפר משפחה או פר אדם זכה לכזה פיצוי", שמדובר ב"סכום חסר תקדים", וש"יש מי שיקרא לזה אולי הסחיטה באיומים המוצלחת ביותר בתולדות מדינת ישראל".



בוא נדבר רגע, ספי עובדיה, על סחיטה באיומים. באנציקלופדיה שלי, סחיטה באיומים זה מה שהערוץ שלך עשה למדינת ישראל ולממשלת ישראל כדי להמשיך לשדר. סחיטה באיומים זה לא לעמוד בהתחייבויות, ולא לקיים את מה שחתמת בחוזה, ולא לשלם את מה שאתה צריך לשלם, ולקבל הקלות והטבות ענק, ואז לגייס את כל כלי התקשורת כדי לאיים על הממשלה שאם היא לא תוותר לך, אזי היא תיזכר כממשלה שסותמת פיות ושנלחמת בדמוקרטיה ושמחסלת את חופש הביטוי. זו סחיטה באיומים.



אבל עכשיו בוא נלך אל העובדות. "חסר תקדים" אמרת על ההסדר הזה? כדי שלא תחזור על השטות הזו, אתה מוזמן ללמוד כמה עובדות על החברה הישראלית. הסדרים מהסוג שנעשה עם תושבי עמונה, ואף טובים מהם, עושה מדינת ישראל עם הבדואים בנגב כדבר שבשגרה. בנגב יש אולי 100 אלף בדואים, אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין, שמתגוררים בשטח אדמה שאליו פלשו באופן בלתי חוקי. כשתושבי עמונה מציגים רשימה של מעשים שנקטה המדינה כדי להבהיר להם שבכוונתה להשאיר אותם במקומם, לבדואים אין כלום מזה. נגד רבים מהם תלויים צווי פינוי וצווי הריסה ופסקי דין של בתי משפט, שהם מצדם מצפצפים עליהם, והמדינה מצדה לא עושה כלום כדי לממש אותם.



ומה המדינה נותנת, בטובה, לכל בדואי כזה שמוכן להואיל ולצאת מהשטח שאליו פלש? מגרשים בחינם עבורו ועבור ילדיו, וגם פיצויים כספיים על כל מטר של בנייה בלתי חוקית שבנה, ועל כל דיר כבשים בלתי חוקי שהקים, ועל כל סככה בלתי חוקית שקבע. "חסר תקדים" קראת למה שקיבלו תושבי עמונה? באמת? האם מישהו בעמונה מקבל מגרשים חינם עבור הילדים שלו?



המתווה הבדואי


לפני יותר מ־20 שנה פלש שבט בדואי אל שטח המועצה האזורית רמת נגב והתיישב באדמה שאינה שלו, שלא הייתה שלו ושאין לו שום טענה שהיא שלו. אדמה, אגב, שבחלקה שייכת לכמה אנשי עסקים יהודים שרכשו אותה בעבר. מאז מנהלת המדינה עם אותם בדואים משא ומתן על הקמת יישוב חדש עבורם, באותו מקום שאליו פלשו. לא סתם יישוב. מאות משפחות מבני השבט יקבלו מגרשים בני ארבעה דונמים, אחרים יסתפקו במגרשים קטנים יותר. לא רק מגרשים יקבלו הפולשים הללו. גם פיצוי כספי על כל בלוק לא חוקי שהניחו.



רגע, זה עוד לא נגמר. כי לתושבי ביר הדאג' ההצעה הזו לא מספיקה. באחרונה הם הודיעו למדינה שלא ישתפו פעולה אם לא תיתן להם עוד 5,000 דונם ועוד כסף לכל משפחה. מה עשתה המדינה בתגובה? הודיעה להם שהיא נכנעת. שכל 200 בדואים שיהיו מוכנים לחתום עם המדינה כקבוצה יקבלו תוספת כספית של עוד 3%. ואתם חושבים שלזה הבדואים מסכימים? לא ולא. הם רוצים עוד. ועכשיו, כדי שלא יכעסו, הודיעה להם הרשות הבדואית שבשלושת החודשים הקרובים היא מתחייבת שלא להרוס להם שום מבנה בלתי חוקי. הם, אגב, לא מתחייבים מצדם שלא להמשיך לבנות. זוכרים איך קרא ספי עובדיה למה שקרה בעמונה? "הסחיטה באיומים הגדולה ביותר בתולדות המדינה". "חסרת תקדים".



בואו נדבר עוד קצת על כסף, כי הרי זה מה שעניין השבוע את אמצעי התקשורת. הכסף שנשרף על תושבי עמונה. מדינת ישראל, בהוראת בג"ץ, בנתה בפזורה הבדואית, ביישובים לא חוקיים, כאלה שלפי התכנון לא יישארו על תלם בעתיד, שורה ארוכה של בתי ספר ותחנות טיפת חלב וכבישים שיובילו אליהם. למה? כדי לשרת את מי שבנו בניגוד לחוק ומסרבים לעבור ליישובים חוקיים. זוכרים שהעניין הזה העסיק פעם את סדר היום שלנו? לא מוזר לכם שלא? מדובר הרי בהשקעה של מאות מיליוני שקלים שבעתיד תרד לטמיון. השקעה מטורפת שלא יישאר ממנה בסופו של דבר כלום. אתם יודעים כמה משלמת המדינה כדי להסיע תלמידים מאותם יישובים לא חוקיים לבית הספר החוקי? 120 מיליון שקל בשנה. כן, כן. 120 מיליון שקל.



רוצים עוד דוגמה לא נורמלית, אם הכסף באמת כל כך חשוב לכם? במתחם הבלתי חוקי אל־פורעה פועל בית ספר שממוקם בנקודה שאמורה להתפנות. בשנה האחרונה סללה המדינה אל בית הספר הזה כביש שעלותו 12 מיליון שקל. עוד סיפור? בימים אלה סוללת המדינה ביישוב הבדואי מכחול כביש גישה לבית ספר שנמצא גם הוא בנקודה שאמורה להתפנות ולהיהרס. באל־זרנוג - עוד כפר בדואי, שהתיישב באופן בלתי חוקי על אדמה שחלקה בכלל שייכת ליהודי - המדינה בנתה על חשבונה בית ספר שגם הוא במוקדם או במאוחר ייהרס. נו, אתם עדיין רוצים לדבר על כסף, או שהארנק מעניין רק כשמדובר במתנחלים?



בדואים בנגב מקבלים מאות דונמים בטאבו תמורת נכונותם לפנות אדמה שבתי המשפט קבעו שהיא לא שלהם, ועדיין הכותב האלמוני של מאמר המערכת של "הארץ" לא מתבלבל וכותב ש"במקרה של ההריסות במגזר הערבי, איש לא מדבר כמובן על הצעות פשרה, גילוי רגישות, פיצויים...". לכו, אנשי "הארץ", אל חבר הכנסת לשעבר טלב א־סאנע, שתמורת נכונותה של משפחתו לפנות אדמה שאין לה שום הוכחת בעלות עליה, קיבלה 110 דונם בטאבו ועוד 70 מגרשים מפותחים לבנייה.



תיק ורסאי


ביום רביעי עלתה ההסתה מדרגה, כשאורלי וילנאי פרסמה ב"הארץ" טור מופרך תחת הכותרת "פיתוי פיצוי לעמונה, יריקה בפרצוף לנפגעי אסון ורסאי". "למדינה יש עשרות מיליונים לתת לתושבי עמונה", המשיכה כותרת המשנה, "אבל הסכום הקטן לפיצוי נפגעי אסון ורסאי, שלא הפרו שום חוק, עדיין לא נמצא".



מה הקשר בין נפגע ורסאי למפוני עמונה? אין שום קשר. אלא מה? לווילנאי יש רקורד ארוך של משטמת מתנחלים. זו לא הפעם הראשונה שהיא עוסקת בהם כך. זו גם לא הפעם הראשונה שהעיסוק בהם גורם לה לזנוח את הרגישות החברתית המפורסמת שלה.



לפני כמה שנים, בניסיון להראות כמה איומים המתנחלים, וילנאי השתילה תחקירנית סמויה עם מצלמה נסתרת בחווה של דליה הר סיני שבדרום הר חברון. הר סיני היא אלמנה שנותרה לגדל לבדה תשעה יתומים, אחרי שבעלה נרצח על ידי מחבל ערבי כשעיבד את שדהו. האישה המופלאה הזו הרימה ראש, המשיכה את חזונו של בעלה בגידול מוצרים אורגניים והפכה את החווה שלה למקום שיקום לנערים שנפלטו ממסגרות, לחסרי בית ולעבריינים שמבקשים להשתקם. התחקירנית של וילנאי אכלה מהמקרר הפרטי של הר סיני, ישבה איתה בלילה לשיחות נפש, שמעה ממנה סיפורים על בעלה ובמקביל צילמה אותה כדי לנסות להוציא ממנה מילה רעה על ערבים.



וילנאי, אני מוכן להתערב על זה, לא הייתה עושה את זה לשום אלמנה אחרת. אפילו לא לאלמנתו של מחבל. אבל כשמדובר במתנחלים גם לרגישות החברתית יש חוקים משלה.



מי לא התגייס אז למאמציה של וילנאי לפגוע במיזם הזה, שבאמצעותו נלחמה הר סיני כדי להיאחז בחיים ובטוב? בצלם, ותעאיוש, ורבנים לזכויות אדם, ויש דין, ושלום עכשיו, וטליה ששון, ואפילו עזרא נאווי, שבאחרונה גילינו שהוא מוכן להסגיר למנגנוני הביטחון הפלסטיניים את מי שמוכר קרקעות ליהודים, אבל עוד קודם לכן ידענו אנחנו וידעה אורלי וילנאי שמדובר במי שהורשע בביצוע מעשה סדום בקטין.



אבל זה היה לפני כמה שנים. השבוע, כאמור, החליטה וילנאי להפיל על תושבי עמונה 200 ילדים שביתם עומד לפני הריסה, גם את תיק אסון ורסאי. למה? כי בניגוד לתושבי עמונה, הנפגעים מוורסאי - שנמצאים בהליכים משפטיים מול המדינה כבר שנים רבות - עוד לא קיבלו פיצויים.



מעניין אותי, אורלי, אם אנחנו כבר בעניין של יריקות בפרצוף, מה את חושבת על ההקלות הכספיות בעשרות מיליוני שקלים שערוץ 10 קיבל ממדינת ישראל, כדי שאת תוכלי לשדר תוכנית בוקר. על הפרצוף של מי מרוח הרוק הזה?



[email protected]