מודיע בצער: מבקר המסעדות הבריטי האהוב הלך לעולמו

לא צריך להיות במצב רוח פילו–סופני כמוני כדי לזהות את ההתגודדות הגדולה לפני הדלת מתחת לשלט המואר "יציאה", שעליה צובאים מיטב המוחות, הכוחות והיוצרים מכל תחומי החיים בניסיון להימלט ממלתעותיה הפעורות והמדממות של 2016. לרוב יש למחזוריות הזאת גאות ושפל מקריים וסטטיסטיים, שמקורם בתוחלת חיים ובסטיות התקן הנובעות ממנה. אבל כאשר בשנה אחת חולפים דרך הדלת יוצרים מוזיקליים כדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, ליאון ראסל ואחרים, עטויים במיטב מחלצותיהם בדרכם אל הבלתי נודע, ואיתם רבים וטובים שהעלו תרומה גדולה לחיינו וגם עיצבו אותם, אתה יודע לפחות שני דברים: שהשנה היוצאת הייתה כה מכוערת, אלימה, אכזרית ומעוצבת בטעם רע ושהטובים בינינו ניצבו על קצות אצבעותיהם, הביטו מחוץ לדלת וראו שנה מכוערת, מסוכנת ונטולת חמלה אף יותר: 2017.

אפילו ספרותיה של השנה הבאה מכוערות כמו 1967, 1914, 1939 ואחרות, ששום דבר טוב לא קרה בהן. לפעמים הפונטיקה מספרת את הסיפור כולו והיא מסבירה את הצחנה העולה מהשנה הבאה. 2017 כבר כאן וממה שהתרשמתי עד עתה, עוד נתגעגע למשבר הטילים בקובה. אפילו פידל קסטרו ושמעון פרס, מנהיגים שלא חששו מנשק גרעיני ושמועד פקיעתם נראה לפעמים כעניין של העדפה והחלטה אישיות, נמלטו ברגע האחרון.

חיות מסוימות, חתולים למשל, מפתחים בעתות סכנה וזעם - בשל כוחות טבע או מעשי ידי אדם - התנהגות קפריזית ופסיכוטית שלמדתי להיות קשוב אליה. ישמעאל למשל, גור בן 6 חודשים, פורץ לעתים קרובות, בעיקר בלילה, בפולחן פגאני מעורר חשש. זה מתחיל בישיבה על אדן החלון, אפו הפחוס צמוד לזכוכית הקפואה, ועיניו מנסות לעשות סדר בפתיתי השלג הנופלים. ללא כל סיבה נראית לעין הוא מדלג משם על המיטה, קופץ על ארבע רגליו באוויר, נוגח את איברי הישנים הגלויים לעיניו ואחר מטפס על גב המיטה הצר, שעליו הוא מהדס כפיליפ פטי, משם הוא מזנק כקמיקזה על המיטה או מוצא על מדף סמוך פריט (קופסת התרופות שלי למשל שעל ארגונה אני טורח שעות) קל, שאותו הוא דוחף בקול חבטה עזה המעירה אפילו כבדי שמיעה. בלילה השלישי שבו ישבתי וליקטתי את הכדורים מהשטיח ומתחת למיטה בתקווה שישמעאל לא טעם כמה מהם היכולים לעלף פיל, עלה בדעתי שאו שהגור מנסה לומר לנו משהו (השאלה כמובן מה) או שסבל בעת ההמלטה מהספקה לא סדירה של חמצן.

אלמלא הייתה התנהגותו של ישמעאל תמונת מראה מדויקת של תחושותי והרגשתי בחודשים האחרונים, כולל התקפי אינסומניה ארוכים וארורים שכדי להילחם בהם עלי ליטול תרופות מסדר הגודל של פרינס, לא הייתי נמנע מלתייק אותו כאחד החתולים הרואים צל הרים כהרים. אבל כשאני יושב בכורסת העור המהוהה שלי בשלוש לפנות בוקר מתחת לשמיכה וקורא בקינדל עם האור הפנימי ומביט ביער הסמוך מואר בשלג הלבן, אני יודע שישמעאל הוא מהחתולים הנדירים הללו ששומעים שריקות כלבים ומאתר במדויק לאן תוביל אותנו נשיאותו של דונלד טראמפ. אלמלא הייתי פחות מוטרד ופסיכוטי מישמעאל - ניחא. אבל אני מוטרד וחושש ממנו, בעיקר משום שיש לי הכלים והתודעה ההיסטורית להפיק מסקנות ולצייר תרחישים הגורמים לי להיזכר כמה קרוב הוא גבול קנדה ומעבר לו מונטריאול.

****

המצב גרוע ואלמלא מת בשבוע שעבר A. A. Gill, מבקר המסעדות של ה"סאנדיי טיימס" הבריטי ומי שכתב לעתים קרובות גם בעיתונים מקומיים כ"ואניטי פייר", "ניו יורק טיימס" ואחרים, אולי היה לי קל יותר עם תנועת הכוחות ביקום. אבל גיל מת בן 62, ומכיוון שהייתי קורא אדוק של כתבותיו וספריו, טרחתי והתעמקתי במותו. באחת ההזדמנויות הרבות שתעניק לנו 2017, אכתוב על מדור ההספדים (Obituaries) של "הטיימס", נושא ראוי לכל הדעות.

ודאי אינני העיתונאי היחיד המחפש אילן גבוה ומוכשר להיתלות בו. מאז התאבד הנטר תומפסון ב–2005 והחמיץ את הטראמפיאדה נותרתי יתום. למרות קרבתי הגדולה לגיל, את מנדט מבקר המסעדות החזרתי ל"מעריב" אחרי כ–20 שנה, ומתוך חשש קיומי לבריאותי שנסמך על ממצאים פתולוגיים ככבד שומני, דם צמיגי וערכים אסטרונומיים של כולסטרול וטריגליצרידים.

מאז שחדלתי מהמרדף הסיזיפי אחרי מסעדות בישראל ובעולם להמליץ עליהן - ובניגוד לדעה הרווחת בין קוראים קטני אמונה, אנחנו מחרפים את נפשנו כדי שהם יאכלו טוב אבל איננו יכולים להחריש אחרי ארוחה שהייתה הדבר הקרוב ביותר לניסיון התנקשות - שבו כל הממצאים הללו לגובה נורמלי, אבל מעולם לא הרגשתי כה רע. כל המחלות ששכנו תחת מצבורי בשר אדום, שומנים ושאר מטעמים, פרצו אל פני השטח (תופעה רפואית מוכרת).

הצמרמורת הראשונה שחרשה את גבי הייתה הגילוי שלא הייתי מודע לו: גיל נולד ב–28 ביוני 1954, מה שאומר שהייתי מבוגר ממנו ב–12 ימים בלבד. זה לא קורה לי בכל יום ובוודאי לא מול מבקר מסעדות חריף, שנון וידען שאת כתיבתו הערצתי. כפוף לאמת המכתיבה לי את דרכי המקצועית, לא אצא פטור בלי לציין שגיל נראה טוב, שרירי וחטוב ממני, מה שכמובן מסביר את הצלחתו הגדולה עם נשים ואת נישואיו ואירוסיו הסדרתיים. הוא מת מסרטן ריאות שנים אחרי שהפסיק לעשן, כנראה לא מוקדם מספיק. הוא חלק עם קוראיו הרבים את פרטי מחלתו ואת הטיפול השערורייתי שקיבל במערכת הבריאות הסוציאליסטית בבריטניה, שסירבה לטפל בו בתרופה יקרה נגד סרטן, שהייתה יכולה להאריך משמעותית את חייו. אתם חושבים ודאי: פראייר, איזה עיתונאי ישראלי בכיר לא היה מסרס את מנהל קופת החולים שהיה מקצר את חייו, אבל גיל היה האקזמפלר האמיתי אף על פי שהתרופה הנ"ל הגיעה לידיו מאוחר מדי. עיתונאים ישראלים כדן בן אמוץ למשל ואחרים הגיעו לבית החולים סלואן קטרינג בניו יורק, היכל הסרטן, ואף אחד לא פצה פה וצפצף.

אינני מתכוון לכתוב דבר–מה מטומטם כמו כמה דומים היו סגנונות הכתיבה שלנו (נותר לי מעט כבוד), אבל לא הסכמנו על ביסטרו פריזאי מיתולוגי כ"L’ami Louis", שעליו כתב גיל ב–2011. סעדתי שם בחברת מרדכי חיימוביץ בימי שליחותו בצרפת מטעם "מעריב" לפני שפגשנו לארוחת ערב מאלפת את פטרישיה וולס, מבקרת המסעדות של ה"הראלד טריביון" עם בעלה העורך הראשי של העיתון ב"Benoit", מבכירי הביסטרו הפריזאים שממנו יצאה הנסיכה דיאנה לנסיעתה האחרונה. למרות חיבתו הגדולה של גיל לאמריקה והכרתו בתרומתה הגדולה, כולל התרבותית לעולם, אמריקאים מסוימים הרגיזו אותו ובצדק באתרים כמו מסעדות פריזאיות קטנות שנפלו קורבן למוניטין של עצמן.

"מדוע אמריקאים ובריטים באים לכאן?", כתב גיל על "L’ami Louis". "אנשים שבבית נחשבים מפונקים ובררניים בכל תחום, המחשיבים עצמם גסטרונומים מתורבתים. גברים הבוחרים את העניבות שלהם בעצמם והמופקדים בחברות המעסיקות אותם בתקציבים גדולים. לא יכול להיות שכולם סובלים מגידול במוח. ההסבר היחיד העולה על הדעת הוא פריז. לפריז כוחות־על: יש לה כוח משיכה כספיתי. לעיר הוותיקה יש הקשרים תרבותיים ופרומונים אסתטיים, בעיקר ליהוק נוסטלגי הגובר על השיפוט הבריא. כשהם גוססים, הולכים אמריקאים טובים לפריז וסועדים ב'L’ami Louis' לפני שהם עולים לשמיים.

"ועדיין, שמור לביסטרו הזה מקום נפרד ומפוקפק; הוא זוכה בתשואות אפיות על אף שבינינו מדובר במסעדה הרעה ביותר בעולם, בגלל מבנה המסעדה הזעירה כקרון ארוך בצבע חום שנצבע מעשן אלפי סיגריות, החוויה היא כשל נסיעה בקרון המחלקה השנייה ברכבת בבלקנים. החוויה האסתטית כולה היא פרוקטולוגית, הצבעים הוורודים מאזכרים קולונוסקופיה שבה הוזמנת להתבונן בבני מעיך על מסך צבעוני גדול. בקצה קרון האוכל ליד המטבח הזעיר מתגודדים המלצרים הזועפים בסינרים המסורתיים, המזכירים גרסה גאלית של השחקנים ב'הסופרנוס'. מרתף היין מאחורי השירותים מדיף ריח של קטקומבה עם צחנת שלפוחית לחה. המלצרים מתרוצצים בחלל כמו נוקבי כרטיסים מימי וישי, והנער הצפון אפריקאי נועד לכסות את ערוותם ולספוג את אשמתם. החוק לאסקרגו הוא שעליהם לצאת מהשבלול לא גדולים יותר ממה שאנו מוציאים מהאף. כאן היו החלזונות כה ארוכים שנאלצנו לחתוך אותם לשניים". אני דווקא נהניתי מאוד, בעיקר מגאטו תפוחי האדמה המצוין.

גם ב"The Tiroler Hut", החוויה האוסטרית הקולינרית הטובה בלונדון, סבל גיל: "אכלתי סטייק, שניצל ומעט הרינג, כולם בלתי אכילים אלא אם כן אתם שיכורים כמו שאר הסועדים במסעדה או במשמרת מוות בבית זקנים". ב"Theo Randall", האיטלקייה הלונדונית, "נדמה היה שכל הפרודוקטים עברו במעבד מזון עוצמתי עם ליטר מים ונשמרו חמים תחת מנורה האדומה מאז בופה הצהריים". כאשר גורדון רמזי היה בתחילת דרכו ב"Aubergine", חצי כדורגלן, חצי שף, הוא גירש את גיל ממסעדתו כנקמה על ביקורת שכתב על "Aubergine", שבו תיאר את רמזי כ"ספורטאי כושל המתנהג כילד בן 11".

****

בכתבה חושפנית ונוגעת שכתב ב"סאנדיי טיימס" במלאת לו 60, הופיע צילום של גיל כבחור צעיר מצית סיגריה. כמובן שזה רק בראש שלי, אבל הוא נראה כמו כל נח"לאי שהכרתי, כולל הכל. על דור הבייבי–בומרס שעמו אנו נמנים, כתב את הדיוקן הקבוצתי הקולע ביותר: "עשינו את מיטבנו ואת הרע ביותר, הפגנו שאפתנות וביצועים נחותים, וכעת אנחנו מתכוננים לשכב בשמש בערסלי הצלחתנו או למצוץ את אצבעותינו הפצועות בחדרי ההמתנה של העתיד". וואו. כמה היה קל להזדהות עם המשפט "נולדתי ב–1954 באדינבורו. ווינסטון צ'רצ'יל היה ראש ממשלה, מדיניות הקיצוצים הייתה בעיצומה, היינו הדור הראשון שגדל על טלוויזיה, רוק'נרול, הסקה מרכזית וביטוח בריאות לאומי". מי שחייב מוזמן לכעוס על ניסיוני לייהד את המשפט: נולדתי ב–1954 בגבעתיים. דוד בן־גוריון היה ראש ממשלה, הצנע היה בעיצומו, היינו הדור הראשון שגדל על טלוויזיה, רוק'נרול, תנורי נפט וקופת חולים.

"כיצד אני מרגיש בהגיעי לגיל 60?" שאל גיל. "ובכן, מופתע בעיקר. ואסיר תודה. כאשר הייתי בן 30 הרופא אמר לי שהכבד שלי פגוע קשה, ובהתחשב בכל העובדות, כנראה שלא אראה חג מולד נוסף. הייתי אלכוהוליסט ומכור לסמים שנגמל עם עזרה רבה. לא נגעתי בסם או באלכוהול מאז הגמילה". שמישהו ינסה להידחף בין גיל לביני בנושאים הללו. שיעשה לי את היום. הבעיה - אם יורשה לי גילוי נפש - שגיל ניתח את הבעיות בלייזר. "בן זמני אחרי שנישא כמה פעמים, מצא חברה שגילה מחצית מגילו, שיופיה חוצה מגבלות כבידה והנתלית בכל מילה שיוצאת מפיו. הוא נפטר ממנה אחרי מספר חודשים. מדוע? שאלתי, היא הייתה מושלמת. "לא היו לנו די נושאים משותפים", ענה. כמו מה? שאלתי. "כמו האייטיז".

"מה שמביא אותנו לסקס. ניקולה (ארוסתו הנצחית של גיל ואם שניים מילדיו - ר"מ) הכריזה עתה בתוקפנות נדירה כי מעולם לא שכבה עם גבר בן 60 ואינה מתכוונת להתחיל עכשיו. אף אחד לא נהנה לחשוב על בני 60 מקיימים יחסים, פחות מכולם בני 60. בן גילי אחר הצביע על העובדה כי מציאת השערה האפורה הראשונה בגופך אינה שוק גדול אלא מציאתה אצל מי שאתה שוכב איתן. בגיל מסוים רצוי שלא יהיו מראות בקו הראייה שלך. וגם תאורה נכונה חשובה ביותר: כמה שפחות, יותר טוב. האור החיוור שמגיה מסך טלוויזיה הוא המקובל ביותר על בני גיל העמידה. ואז גיליתי בהלם פתאומי כי אני זקן מדי מכדי לשכב עם מישהי פעם ראשונה. המחשבה על לעבור את כל שלבי הפיתוי, כן תרצה, לא תרצה, יותר מפחידה אותי מאשר מסעירה. סקס משתנה לחלוטין. הוא פחות אסתטי, פחות רומנטי, יותר אינטנסיבי, יותר אירוע מיוחד. לא משום שהוא נדיר אלא משום שהוא סופי. מגיע רגע בחייך שבו אתה חדל לספור קדימה אלא סופר לאחור. זה לא ההקפות שרצת אלא ההקפות שנותרו". ואולי המשפט שהפיל אותי יותר מאחרים: "לא 'כמה ארוחות ארוכות עם חברים נשארו?', אלא 'כמה חברים טובים נותרו לי?'".

"בשנה שעברה, בפעם הראשונה הציעה לי בחורה צרפתייה את מושבה באוטובוס עמוס. הופתעתי עד כמה קוממה אותי המחווה האנושית הזאת. שום כאב אינו סתמי. אף גוש או עור ששינה צבע, או פיסת גוף נפול, אינו זכאי להתעלמות חוץ מציפורני הבהונות שהופכים לדברים הדוחים ביותר בטבע. אין דבר כזה בדיקה שגרתית. כל פגישה עם רופא היא לחיים ולמוות". ומשפט המחץ: "שום דבר שישיגו ילדי בעתיד לא יהיה סיבה גדולה עבורי להיות גאה בהם יותר מהיום שבו נולדו. שום דבר שיעשו או לא יעשו יגרום לי לאהוב אותם פחות".

"מאשימים אותנו שהיינו דור אנוכי ועסוק בעצמו ורכרוכי, שהעלה את מחיר הדיור והותיר לבני הדור הבא חובות גדולים ללא מקום לחיות בו. אני מניח שזו קביעה לא בלתי מדויקת. אנחנו כפייתיים בעניין אוכל, קונים מוצרים ובגדים רבים מדי. אבל לפחות לא פתחנו במלחמה, לפחות לא אחת גדולה. ולא השלכנו פצצת גרעין על אף אחד. פירקנו את המלחמה הקרה, האמנו בטוב האנושי. אף על פי שאנחנו מבלבלים מעשים עם מחוות וחושבים שלהפגין או לכתוב מכתב זועם למערכת נחשבים למעורבות פוליטית ולשיפור המצב בעולם".

איבון גילן, אמו של אדריאן אנתוני גיל, הייתה שחקנית ומדריכת קול. הופעת החובה שלה בטלוויזיה הייתה בתפקיד הנימפומנית גב' פינואר בסדרה "המלון של פולטי". (גיל הצטרף ל"סנדיי טיימס" ב–1993 ומונה תוך זמן קצר למבקר טלוויזיה. "חדשות" שבו הייתי מבקר מסעדות וטלוויזיה נסגר בנובמבר 1993, השנה שבה הצטרפתי ל"מעריב"). גיל כתב שני ספרי בישול. אחיו הצעיר ניק, שף שקיבל כוכב מישלן אחד, נעלם ב–1998 אחרי התמוטטות עצבים.

****

כתבתו האחרונה של גיל תיארה את תלאותיו ב–NHS הבריטי ואת תחלואיו ושיגיונותיו של סוציאליזם רפואי ושל הבירוקרטים המנהלים אותו. 4,000 מילה שגם בהן הצליח למצוא את "המיטב שאנו חושבים על עצמנו".

גיל כתב כי נתקל בסירוב לתרפיה חיסונית, טיפול חדשני בסרטן שעלותו 100 אלף לירות אנגליות בשנה, שיכול היה להאריך את חייו ונחשב לנשק המועדף של "כל אונקולוג בעולם המתקדם". מומחה בתחום אמר לגיל כי הטיפול - היעיל פי ארבעה מכימותרפיה - יהיה "מוצלח במיוחד" בסוג הסרטן שבו חלה ועליו היה ממליץ אילו היה לעיתונאי ביטוח פרטי כלשהו. "מה שלא נאמר על הטיפול החדשני", כתב גיל, "זה שהוא יעיל במיוחד אצל אנשים זקנים האחראים לפחות חלקית לסרטן שלהם משום שעישנו. אלפי חולים עשויים ליהנות, אבל זקנים החושבים שהם עומדים למות אינם אקטיביסטים גדולים. הם אינם נהנים מגיבוי דעת הקהל שממנה נהנים ילדים ואמהות החולים בסרטן. הטיפול אינו תרופה אלא אמצעי להארכת חיים, הארכה משמעותית כנראה. חיים ארוכים יותר לילדיכם, לחברים שלכם, חיים שמחלקים אותם יותר, אוחזים ידיים, זמן רב יותר על כדור הארץ - בתנאי שאתם מסוגלים לשלם". כאחרית דבר לכתבה הוסיפו עורכי ה"טיימס" כי גיל החל מקבל את התרופה הנקראת Nivolumb.

גיל המעשן לשעבר, אובחן בסתיו האחרון כחולה בסרטן ריאה שהתפשט לצווארו וללבלב שלו, עם גרורות שלא היה אפשר לנתח ואשר לא הגיבו להקרנות. בביקורת מסעדה בנובמבר כתב גיל כי לקה בסרטן. "אין כמעט חלק פנים שלי שלא נפגע. אני סובל מסרטן המפוצץ כרס של סובאי בירה, צולע ובשרני". באותה הזדמנות גילה כי בריטניה נחשבת לבעלת תוחלת החיים הנמוכה ביותר באירופה מסרטן. "זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את האונקולוג שלי. מדוע זה המקום הגרוע ביותר לחלות בו בסרטן כשיש לנו בתי חולים רבים, שאנחנו מלמדים רופאים מכל העולם, שזכינו ביותר פרסי נובל לרפואה מהצרפתים? 'זה טבעה של רפואה ממשלתית', ענה".

גיל כתב כי היה זה מזל בעיניו שחי עד גיל 62 בהתחשב בסגנון חייו ובהתמכרויותיו השונות. בתחילת שנות ה־90 היה נשוי חמש שנים לאמבר ראד, היום שרת הפנים, אמם של שני ילדיו המבוגרים פיונה ואלסדייר. ב–2007 נולדו לו תאומים, אייזק ואדית עם חברתו לחיים ניקולה פורמבי, שלה קרא בכתביו ה"בלונדה".

זוכרים את האמירה האלמותית על שפתו העליונה הקישחת של הבריטי המצוי בעתות צרה וסכנה? גיל היה העיתונאי השני, לפחות אחרי כריסטופר היצ'נס, החושב המקורי שכתב באותם עיתונים כגיל ואחרים, שחלה בסרטן, מת צעיר והנציח את מותו הקרב בעיניים פקוחות לרווחה.