מעולם, גם בילדותי, לא אהבתי במיוחד את חג החנוכה. לא אהבתי סופגניות - אפשר למנות על אצבעות שתי ידיים את מספר גושי השומן הללו שאכלתי בימי חיי; שנאתי את ההצגות בבית הספר, שבהן הייתי תמיד נר ז’ ובשנה מוצלחת במיוחד נר ד’; ה”מעוז צור” עם המילים הלא מובנות כמו “מצר המנבח” ו”בצל צלמון” עצבן אותי; וסבלתי מהמתח של הציפייה לדמי החנוכה, שאותם דווקא אהבתי ושהיו בעיני עיקרו של החג. להורים שונים היו מנהגים שונים של אופן ומועד הענקתם, בהם גם המנהג הסאדיסטי (לא בביתנו) לחלק בכל יום משמונת ימי החג קצת מדמי החנוכה.
אין לי מושג באיזה היקף מתקיים היום מנהג מתן דמי חנוכה לילדים. נדמה לי שרובם מקבלים דמי חנוכה, המכונים דמי כיס, במשך כל השנה. אבל אני זוכר שבעבר נערך סקר, שהראה ש־74% מההורים מעניקים מעות חנוכה לילדיהם או מתנות. שמעתי אפילו פעם מישהו בטלוויזיה מכנה את חנוכה “חג המתנות”, אף שיש לחג תכנים ערכיים וחשובים הרבה יותר.
ברור, לפי הנתון הנ”ל, שרוב מקיימי מנהג דמי החנוכה אינם דתיים דווקא. והתופעה הזאת של היתפסות למנהג כלשהו, לפעמים שולי ובלתי מוסבר, של חג מסוים והכתרתו כעיקר החג - מאפיינת גם התייחסות לחגים אחרים. אנשים שאינם מקפידים במיוחד על קיום המצוות הקשורות לחג, “מכפרים” על כך בקיום אדוק של אחד ממנהגיו ובניפוח חשיבותו, עד שזה נעשה בעיני רבים לסמלו המקובל. כך מתנות הכסף והסופגניות והלביבות בחנוכה. כך מאכלי החלב בחג השבועות. כך הקישוטים בסוכות. כך ההתחפשות בפורים. כך אפילו האופניים ביום הכיפורים. והתקשורת, המטפלת בכל אלה בהרחבה ערב החגים הללו, תורמת לכך לא מעט.
וכיוון שאנו עומדים בימי החנוכה, בואו ננסה לראות מה משמעות כמה ממנהגי החג וכיצד נולדו. מה הקשר, למשל, בין חג החנוכה למנהג חלוקת כסף לילדים? מפרשים שונים מתאמצים להקנות לו משמעות חינוכית מוסרית. כך, למשל, הפירוש האומר שבמקור ניתנו המעות לילדים כדי לחנכם למתן צדקה. כיצד? הנה כך: כיוון שמצוות הדלקת נרות חנוכה מוטלת גם על עניים המתפרנסים מהצדקה, היו הילדים מוסרים את דמי החנוכה שלהם לעניים שחיזרו על הפתחים לקבץ כסף להדלקת הנרות. פירוש אחר, פחות חינוכי: לאחר ניצחון החשמונאים וביטול גזירת היוונים לא ללמוד תורה, ניסו לפתות את הילדים במטבעות כדי שיבואו ללמוד (לתשומת לבך, שר החינוך).
ומאידך, יש פירוש אנטי־חינוכי מובהק, הקשור בסביבון, שאף הוא מסמלי החג. מקורו של הצעצוע הזה בגרמניה, שם השתמשו בו ילדים למשחקי הגרלה, והפירוש הזה קובע שדמי חנוכה ניתנים לילדים לשם הימורים במשחקי הסביבון. מוזר.
אני יכול להבטיחכם נאמנה שדמי החנוכה שקיבלנו אנו בילדותנו לא הלכו לא לצדקה ולא לפיתוי מישהו ללמוד תורה ובוודאי לא להימורים, אלא ל”הוצאות שוטפות” בבית הקולנוע, בלונה פארק, בדוכן הפלאפל או בקיוסק - ואף אלה לא בדיוק מטרות חינוכיות.
ומה על הסופגניות והלביבות הנאכלות בחנוכה? יש מי שפירש שמשום שהן מטוגנות בשמן, הנן זכר לנס פך השמן. אז אפשר אולי לקיים את הזיכרון הזה גם בסלט מתובל בשמן?