האפיזודה הכמעט אחרונה בדרמה המטלטלת ברק ובנימין נגללה השבוע לעיניהם של צופים משתאים ברחבי העולם. היא חשפה נשיא אמריקאי המתיימר לקור רוח ולשיקול דעת במלוא קטנוניותו הנקמנית. היא חשפה ראש ממשלה ישראלי – ואת המדינה שהוא מופקד על שלומה – במלוא תלותם הפתטית. ברגע שנשיא אמריקאי, מרגיז ככל שיהיה, בלתי צודק ככל שיהיה, שומט את השטיח מתחת לרגלי ישראל, מתברר שתחת השטיח אין רצפה – יש רק תהום. ישראל תעלוז, ובצדק, ביום שבו יסיים אובמה את תפקידו ויעביר את השרביט ליורשו. את ידידותו מיצינו. אבל גם היורש למד השבוע שיעור מעניין ביחסי הכוחות בין אמריקה לבין ישראל: כשאמריקה מתעטשת, ישראל מצטננת. כשאמריקה מסירה את החסמים – ישראל סופגת.
בחנוכה יש לישראל הזדמנות טובה לעיין במשמעותה של התלות הזאת באימפריה האמריקאית. חנוכה הוא חגה של ממלכת החשמונאים המופלאה, שקמה כאשר העולם שסביבה אפשר זאת וקרסה כאשר העולם שסביבה השתנה, כעבור זמן לא רב. זהו חגה של ממלכה שכרתה ברית עם הכוח העולה (רומא) וניצלה את חולשת הכוח היורד (הסלווקים). שזיהתה סדקים בתפר שבין מעצמות, ושהיה לה גם לא מעט מזל.
חנוכה הוא חג שמזמן לנו חוויה של העצמה – נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, כוחנו ועוצם ידינו והמרד שלנו והגיבורים שלנו והמלחמות שלנו הביאו לנו ניצחון. אבל הוא חג שמציע גם התבוננות ומידה של ענווה – בשיח הדתי הענווה מתועלת לכיוון הנסי: לא אנחנו עשינו, אלוהים עשה. זו סיבת הדגש על פך השמן, שהיה נס גלוי בצד הנס הסמוי של ניצחון המכבים. בשיח פחות דתי אפשר לתעל את הענווה למישור האסטרטגי: נס לא קרה לנו, ורק צירוף נדיר של נסיבות, ניצול הזדמנות, חוכמה מדינית, אפשרו ניצחון – והיפוכם, 100 שנים לאחר מכן, הביאו לדעיכה.
אובמה שמר את עיקר תחמושתו לזמן הפציעות
ממלכת החשמונאים התקיימה בחסדי האימפריה הרומית. ממלכת ישראל של היום נשענת במידה רבה על חסדי האימפריה האמריקאית. זו מציאות מתסכלת. האמריקאים לפעמים חכמים יותר, ולפעמים פחות. לפעמים רוצים בטובתנו, אבל בעיקר רוצים בטובתם שלהם. לפעמים נתונים להשפעתנו, ולפעמים פונים נגדנו. האמריקאים, כפי שמוכח השבוע, הם אומה כוחנית. למה הם מכים בישראל? כי ישראל הרגיזה אותם. למה לישראל יותר מלאחרים? כי לישראל קל להם להרביץ. קשה יותר להתנכל לפוטין, שכוחו להזיק גדול או לסוריה, שאינה תלויה באמריקה או לפלסטינים, שמכה קלה תפיל אותם לקרשים.
אובמה עשה חסד עם ישראל, ושמר את עיקר תחמושתו נגדה לזמן הפציעות. הוא יורה כדי לפצוע. אבל לכבוש את היעד, כלומר, לכופף את ישראל ולנסות לכפות עליה את רעיונותיו, כבר לא יוכל. אין לו זמן. ובהחלט יכול להיות – ישראל מקווה שכך יהיה - שדונלד טראמפ לעולם לא ישתמש בתחמושת כזאת. בהחלט יכול להיות שטראמפ יעמוד לצד ישראל ויאמץ את עמדותיה בכל נושא שעומד על סדר היום. אבל כדאי לזכור שגם בעשותו זאת הוא ידע – ואנחנו נדע – שהוא חמוש ומסוכן, ושאנחנו חסרי הגנה. שהוא יכול, אם רק יבחר בזה, למשוך את השטיח מתחת לרגלינו. ואנחנו ניפול.