יותר משעה נאם מזכיר המדינה ג'ון קרי. דיבר מדם לבו. אגר ואגר עם השנים ורגע לפני שהממשל מסיים את הקדנציה התפרץ. בתחילת הנאום סיפר על אהבתו לישראל, לבני העם היהודי, ראו שהוא אבל על היחסים שחשב שיש בינו לבינינו, שהוא פשוט לא מבין איך ישראל לא רואה את תהליך השלום כמוהו, איך בישראל לא מבינים שבידי קרי המפתח לפתרון הסכסוך.
בלשכת ראש הממשלה הלמו בקרי. קראו לו אובססיבי להתנחלויות, עלבו בו שלא נגע בשורש הסכסוך - ההתנגדות למדינה יהודית בגבולות כלשהם. אמרו שכבר ניסינו את דרכו והיא הובילה לטרור. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף אמר שהנאום הוא אכזבה וכי הוא מופתע מתוכנו.
אין כל כך משמעות מעשית לנאומו של קרי כרגע. החשש הוא שוועידת פריז לשלום תאמץ את מסמך קווי היסוד של קרי, לפיו הצדדים צריכים להגיע להסכמה על הקמת מדינה פלסטינית על קווי 67' ולהבטיח את ביטחון ישראל, ושלאחר מכן כל מסמך עתידי יתבסס עליהם.
גורמים מדיניים בירושלים הסבירו למה ישראל מתעקשת לעמוד על שלה. בישראל מנסים למנוע עוד החלטה סביב ועידת פריז. למרות שהאמריקנים אמרו שלא יקדמו את ההבנות שיושגו בה, הם לא אמרו שיטילו וטו. בינואר תהפוך שבדיה לנשיאת מועצת הביטחון והיא תוכל לקדם החלטה אנטי ישראלית. לכן צריך לעשות "רעש", בעיקר בארצות הברית, כדי לקבל גיבוי של הממשל החדש ושל הקונגרס.
גם לגבי טראמפ אין עדיין הסכמה בירושלים על מדיניות החוץ שיוביל. כן, לפי כל הציוצים שלו נגד האו"ם, נגד אובמה ובעד ישראל הוא אוהב אותנו, אבל אצל טראמפ אי אפשר לדעת מה יהיה עד הרגע האחרון.
בשמאל הישראלי אומרים כי מדובר בנאום היסטורי ומכונן - לא פחות - שיתווה את הדרך להסכם. בימין טוענים כי קרי מנותק ומדיניותו אינה מתכתבת עם המציאות, וזה עוד בלשון עדינה.
במצב הביניים הזה, שבין חילופי הנשיאים בארצות הברית, נראה כי מערכת הבחירות שם, למרות שהסתיימה בתוצאה חד משמעית, ממשיכה מעל ראשה של ישראל. מצד אחד קרי נואם, מהצד השני טראמפ מצייץ, ובתווך אזרחי ישראל שהיו רוצים מדיניות ברורה יותר בנושאים המדיניים ולהבין מה קורה עם בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו.