בערב יום שישי רציתי להתקשר לגברת הראשונה של העיתונות, אילנה דיין, ולבקש ממנה להיענות לאתגר שהציב בפניה רה"מ בנימין נתניהו: תבדקי בעולם כמה אוהבים אותי. אבל ויתרתי על הרעיון. המציאות הוכיחה שנתניהו, ואנחנו העם הפסיכי בכתריאליבקה, תקועים לעולם כמו קוץ בתחת. פשוט נמאס לכולם מהיהירות שלנו ומהאמירות של המלך הכאוטי שלנו, "ישראל היא מעצמה".
איזו מעצמה בדיוק? הרי מדינת ישראל הפכה את השנור ואת קיבוץ הנדבות לשיטה שהתפתחה לאמנות בשבעת העשורים האחרונים. גרמניה מימנה את ההקמה וקצת צוללות כמתנה, צרפת תמכה בתחילת האטום, ואמריקע שופכת עלינו מאות מיליארדים. אבל במקום להרכין ראש ולומר תודה לנדבנים ששופכים כאן כסף בגלל אינטרס ברור וידוע, אנחנו משחקים אותה עבדאיאת במזה"ת בפרט, ובעולם בכלל. הרי כל מי שיודע קרוא וקרוא, ידע שאובמה יגיב בזמן שנוח לו על היחס של נתניהו אליו: חוק ההסדרה; תמך במופגן ביריבו מיט רומני; הגיע להשתין לו בסלון על השטיח של הקונגרס, בניסיון שנבע מאגו מנופח לשנות את הסכמות העולם עם איראן; עשה כל שניתן לתמוך בטראמפ בבחירות מול הילרי קלינטון.
אבל עכשיו הוא מייבב, ושאר קולקציית האפסים שלו מנפחת את החזה כמו תרנגול הודו. שעות אחרי הבחירה בטראמפ הודיע לעולם נפתלי הגבר שמת רעיון המדינה הפלסטינית; שאר חברי קולקציית האפסים התחרו ביניהם מי מדבר יותר שטויות. אבל אחרי הפעולה של הממשל האמריקאי, הם נפגעו. אז נתניהו כעס ונזף בניו זילנד, וואו. טוב שהוא לא ניסה את האקט הילדותי על רוסיה, צרפת ובריטניה. זה לא ברק אובמה שנתן לנו 40 מיליארד דולר לרכוש נשק בעשר השנים הבאות, זה ברק חוסיין הערבי, ששירת את הפלסטינים, יימח שמו וזכרו; מישהו שם בבלפור איבד את הראש.
אסור להאשים אותו. עכשיו חקירה באזהרה, וייתכן, רק ייתכן, שתבשיל לכתב אישום; יהיו עדי מדינה, כי תמיד יש חלאות שהיו שותפים לעבירה אבל עכשיו מחפשים הקלות בעונש; ומעל כל זה הסיפור עם מועצת הביטחון, שעלול להוביל לשלל סנקציות. ואני אוהב את זה, את הרגע הזה, שבו יוצא גז ההליום מהבובה המנופחת, והמציאות טופחת עליה מכל עבר. איך ינהלו את המדינה תחת החקירות? יחוקקו חוק שהיממה תימשך 32 שעות? יביאו איזה רב, אב שכול, שיצהיר שזה חיוני החוק הזה?
והמדינה הזו, שמחוברת בחוטי רפיה כמו גשר המכביה ב־97', תמשיך לחפש אהבה בעולם. כאילו שלעולם אין בעיות עם טרור, כאילו שאין 53 מדינות מוסלמיות, אין פליטים, אין רצח עם בסוריה, אין שלל השאלות בסוגיית מנהיגותו של דונלד טראמפ החל מעוד שלושה שבועות, כאילו אין בחירות במדינות אירופיות - והכי חשוב, כאילו אין בחירות בארה"ב בעוד ארבע שנים. בחירות שעלולות לגרום למהפך, ושוב יגיעו הדמוקרטים לסגור איתנו חשבון. אבל זה מגיע לנו, הכל מגיע לנו. אנחנו כאן, המיעוט שמממן את הטירוף של ההתנחלויות על חשבון הצרכים של רוב האוכלוסייה, ולא מסוגל לשנות את סדר העדיפויות הלאומי.
***
אבל אני, מי אני בכלל? סמרטוט רופס, שרק מחכה שתחלים לו הרגל הכואבת, ושואל את עצמו: למי עשיתי רע ומתי, שאני חייב לסבול כך?
בשישי חזרתי מהכדוריד, והכאבים היו בעוצמה כזו שלא יכולתי לצאת מהמכונית. אבל נשכתי שפתיים עד זוב דם, וזחלתי הביתה. רציתי רק להיכנס למיטה ולישון כמה שניתן, בידיעה שכל נשימה ותזוזה מתבטאות בכאבים. כיפוש שאלה אם להגיש לי ארוחת ערב. עניתי שאעשה אמבטיה קודם, לכבוד השבת. התפשטתי וראיתי אותה צופה בי.
"אני רואה שכואב לך, דיברת עם הרופא?"
כן, דיברתי איתו, הוא הסביר לי שככה זה, החלמה כואבת.
"אתה משקר, לא דיברת איתו. אני מרגישה כאשר אתה מורח אותי במשפטים מהירים כאלה".
בסדר, אין לי סבלנות להתווכח איתך, זה לא הזמן, כיפוש. נכנסתי למים החמים, וזה הרגיע אותי. התחלתי לקרוא את קלמן ליבסקינד, מסביר שהפיצויים למתנחלי עמונה הם בסדר, כי גם לבדואים נותנים, וזה לא מיליון על "עוגמה" אלא רק 400־500 אלף. נו, בסדר, אז לאיפה הלכו ה־180 מיליון שקל? נתנו גם לבדואים;
עברתי לנחום ברנע על עמותת אשלים, כמעט בא לי בכי. ציונות, כך מתברר, זה רק מעבר לקו הירוק. השלטון לא אוהב עלה והגשם בפריפריה. אבל הפריפריה המטומטמת מצביעה בשביל קולקציית האפסים כדי שתגיע לאגם הדרעק ותדאג לתושביה.
עברתי לדנה רון והסרט שמפיקים על תקופתה בבית "האח הגדול". כל עמוד שני ב"ידיעות" זה קורבן להטרדות מיניות. אפילו חיים יבין החליט להתמסר לנושא בגיל 84, כדי לקדם איזה פרויקט תיעודי. רשמתי לעצמי, שוב, להמציא איזה סיפור הטרדה קורע לב, אחרת איך אשווק את הספר? אני מתלבט בין השומר בנחלת יהודה, או לזו שרימתה אותי ב"אודיגו" לפני 15 שנה. היא סיפרה לי שהיא נראית כמו האלי ברי, אבל במציאות הופיעה רוזאן בר. בדרינק הראשון, בפאב ברחוב בזל, היא הוציאה מהתיק אזיקים עטופים בפרווה. "אתה רואה, מתוקי? הבאתי צעצועים". העובדה שהצלחתי להגיע לשירותים, ולא להקיא על רוזאן המצחקקת, היה אחד מהנסים שקרו לי בחיים. אני כמעט משוכנע שזה מתאים לרז שכניק הסיפור הזה, אז הוא יעזור לי עם הספר.
לקחתי את המוסף של "מעריב". כרגיל פתחתי עם ליאורה, להתעדכן במה קורה בכתריאליבקה, לאנשים שאיני מכיר. התחלתי לקרוא שם משהו על הבת של מישהי באח המפגר, שמעצבת בגדים של ילדה בת 16, לאמה הקשישונית. ואז נרדמתי באמבטיה.
התעוררתי כי כיפוש השפריצה על המים עם הקצף של הבת אורן.
"מאמי, אתה מדאיג אותי, אני רצינית. נרדמת באמבטיה, מה קורה איתך?".
עזבי, סתם עייף, היה שבוע קשה.
"שוב אתה מנסה למרוח אותי. יאללה צא, האוכל מוכן. אתה כבר שעה וחצי במים".
במים לא כאב, אבל אחרי רבע שעה, הם חזרו, הכאבים. בערוץ 10 ניתחו את החלטת מועצת הביטחון כל מיני חכמים. הרגשתי סהרורי לגמרי, ומאחר ש"אולפן שישי" מוקלט עברתי לצפות במכבי בכדורסל. הם הצליחו לאבד יתרון של 19 נק'. שמחתי, כי הרי אני חי מנבלות, ובניצחונות תמיד אני מתקשה למצוא מילים.
את השבת העברתי, איכשהו, בידיעה שביום ראשון אני הולך לרופא, בלי לספר לאף אחד. הפרשנות של הסביבה לכאב שלי פשוט מעצימה את הדיכאון שלי. פרופ' סלעי היה ענייני כתמיד בטלפון. "תגיע למיון עכשיו, אני בדרך לשם".
האח ביקש ממני לדרג את רמת הכאב מ־1 ל־10. עניתי 35.
"אז 10", הוא אמר. "אתה רוצה משהו נגד כאבים?"
לא, עוד לא, אני רוצה לדעת את הסיבה לכאב. ערכו לי את כל הבדיקות האפשריות, ואז הגיע הפרופסור.
"בוא תראה איתי את הצילומים".
עזוב, אני לא מבין בזה, זה התחום של אשתי, היא רוצה לדעת הכל. אני רק רוצה שלא יכאב לי.
"אוקיי, הניתוח בסדר, העצמות בסדר. הכאב שלך מגיע מהשרירים, אולי הפיזיותרפיסט שלך מגזים איתך. לאט־לאט, אתה כבר לא ילד".
אז מה עושים, פרופסור?
"אני אתן לך מרשם לטרג'ין. זה משכך כאבים חזק מאוד, זה יעזור לך. נבדוק שוב בעוד עשרה ימים. אל תשתולל, תנוח. החלמה דורשת את הזמן שלה, כל אדם הוא סיפור שונה".
רכשתי את הסחורה מיד בבית המרקחת. שכחתי מהסלולרי, וכשפתחתי הבנתי שאני בבעיה. היו שש שיחות מכיפוש שלא נענו, והודעת וואטסאפ אחת.
"מה אמר הרופא? תתקשר אלי כשאתה יוצא".
טלפנתי, דיווחתי ביובש.
"מה זה הכדור טרג'ין?".
זה משכך כאבים שהוא נתן לי. רגע, מאיפה את יודעת על הכדור? עוד לא סיפרתי לך.
"זו המילה 'סיפרתי', אתה תמיד מספר לי מה שבא לך, אז אני בודקת, כי אני לא אוהבת לא לדעת. ראיתי באשראי ששילמת בבית מרקחת, וטלפנתי לשם".
לא מבין, את טלפנת והם מסרו לך מידע?
"כן, חיים שלי. אני לומדת מהמאסטר. טלפנתי ואמרתי להם שבעלי עכשיו קנה תרופה, אבל איבד את השקית בקניון. ואני רוצה לדעת את שמה ואת שם הרופא, כדי לבקש ממנו מרשם חדש. ביקשו מס' זהות שלך, נתתי כי אני הרי יודעת בעל פה, ונתנו לי כי הייתי מקסימה. נשמע לך מוכר?".
וואו, כיפוש, כפיים, סחתיין על הביצוע.
"כבר בדקתי בגוגל, ואני מזהירה אותך. אל תשתולל עם זה, כי זה באמת חזק".
יהיה בסדר, כיפוש, רק שיעבור הכאב.
***
חזרתי הביתה, בלעתי כדור, וחיכיתי שיתחיל לעבוד. זה יופי, התרופה הזו, היא אפילו מאפשרת לקרוא "דה מרקר" בלי להתרגז על דיירי אגם הדרעק, בסיבוב האחרון של ההתעלקות על הקופה הציבורית. הנה, החבר סמוצ'קנע הוציא מהחבר גפני איזו חוואה קטנטנה של 135 מיליון שקל לשמירה על אתרים יהודיים במזרח ירושלים, רק לשלוש שנים. עם סיבוב יפה כזה, לא הגיע הזמן שאת מזרח ירושלים יאבטח כוח של האו"ם? לפחות זה בחינם.
אני באמת רוצה להבין את התעלול הזה. אם שומר מקבל 25 שקל לשעה, איך מגיעים ל־50 מיליון שקל הוצאות אבטחה? כי לפי חשבוני, עלות של יממה היא 600 שקל למאבטח יחיד. העלות השנתית היא 216 אלף שקל, ואם מחלקים את היממה לשלוש משמרות, סמוצ'קנע מקים צבא קטן של 650 מאבטחים חמושים. כמובן, לא כולל מג"ב וצה"ל, שמפטרלים בעתיקה יום־יום כל היום. בקיצור, האבטחה שם עולה מיליארדי שקלים בשנה. מישהו יכול לספר לנו כמה עולה לנו בדיוק האבטחה הזו?
ברמב"ם חולים מפוזרים במסדרונות כמו אבק אדם, לא משנה באיזה גיל, כי אין כסף לבנות בית חולים נוסף בקריות. והשר יעקב ליצמן בכלל מאשים את החולים, שלא התחסנו בזמן. כי החיסון אליבא דליצמן, חסדי השם, מונע שפעת, ואם הרופאים אומרים שלא, זה משום שהם אתאיסטים מנוולים. אז לזה אין כסף, אבל אם סמוצ'קנע צריך צבא קטן, לזה תמיד יש כסף. כי סמוצ'קנע חייב להיות מבסוט כשהוא מצביע על תקציב המדינה. החולים הקשישים צריכים למות, כי הם מקשים על השיטה. והתמונות שלהם שמראות שהם מפוזרים במסדרונות הן הוכחה שאנחנו מדינה מפגרת, ולא מעצמה כפי שטוען רה"מ ההזוי שלנו.
איזה יופי, הכדור עובד. הוא מאפשר רק לשמוע את האח המפגר, בלי לראות. הטקסטים שמקריינים ארז וקורין מהפרומפטר, הצהלות והחדווה המזויפת של הצמד הזה הן אופיום להמונים כאן. לא מעניין את הציבור במה נחשד ראש ממשלתם, הם עסוקים כרגע בהוגי הדעות חמימו מבית שאן ותהילה מאמריקע. מילא שהוא דביל, ומבין את תפקידו בסצינה אחרי שיורם זק מסביר לו לאט (יכול להיות שהוא גם דפוק על טרג'ין? כי הפליטים שיצאו משם דיווחו שהם היו על כדורים כל היום), אבל תהילה'לה משוכנעת שהיא יצירת פאר של הטבע.
כיפוש כל כך ממוקדת בקולקציה המטומטמת הזו, שחשתי צורך להציק לה. תגידי, מה את אומרת שאני אכנס גם לבית? הרי יש לך חוסר בתקציב, נכון? אז אני מתאשפז שם לתקופה, מורן תארגן לי חבילה של כסף, אני יורד לך מההוצאות לאיזה חודשיים, ותיק־תק־תוק את מתאזנת.
"זה לא יקרה, תרגיע".
למה לא? את חוששת שאני אתחכך שם בזוחלות? באיכילוב את מוכנה לאשפז אותי, בכל רגע נתון, אבל אצל האח המפגר לא?
"אתה תעשה שם שטויות, ויהיה בלגן. אתה לא מתאים. וגם לראות אותך יושב שם מחובק עם מישהי אחרת, זה לא בשבילי".
כפרה, אני ממוקד מטרה, איזה חיבוקים ואיזה שטויות, סחבק שומר נגיעה מאז שהכיר אותך. תחשבי על הזולה של הכסף שתיכנס לך לחשבון, וזה נטו בלי עלות של שקל, אפילו סיגריות יקנו לי. בשנה הבאה זה עובר לרשת, הם גם יחפשו כל מיני מעוותים. אני אומר לך שאני מתאים. טוב, תקשיבי לי רגע, תעצרי את הזבל הזה כבר, אמא שלי אמרה שרובצת עלי קללה. תפעילי את צבא המכשפות שלך כדי להסיר אותה. את יודעת, אלה שבאות לכאן ושורפות מרווה ושאר ירקות. יאללה, דברי איתן, עכשיו תדברי.
"אני לא מאמינה בשטויות האלה, של עין הרע".
את לא צריכה להאמין, מספיק שאני מאמין, יאללה תתחילי להפיק. את לא רואה כמה אני סובל?
"דווקא אתה נראה לי מבסוט מהסוטול. אפילו שכל חמש דקות אתה אומר איזה איי־אוי, אתה נראה לי בסדר. כמה כדורים כבר לקחת היום?"
שניים, כפי שאמרו לי.
"אז איך בחפיסה רואים שחסרים יותר כדורים?".
את צודקת, כדור אחד נפל לי בעבודה, ולא היה לי כוח לרוץ אחריו ולהרים אותו.
"הרי ידעתי שאתה חוזר לנוהל מכור. נפל לי, התפורר לי. את הכל אני כבר מכירה, אני בשליטה על הכל. תיזהר ממני, רק תיזהר".
***
למחרת הגיע הנאום של קרי. האמנתי לו לכל מילה, בעיקר לנתון שלפיו אנחנו עולים לאמריקע חצי מתקציב סיוע החוץ שלה. והשלטון שלנו לא מפסיק לשקר לו, לממשל האמריקאי. או־טו־טו מגיע דונלד טראמפ. בכסף הוא מבין, והוא ילחץ אותנו לקנטים. וקולקציית האפסים תתחיל לייבב שהוא הבטיח, אבל שכח לקיים. נראה אם גם אצל הנשיא החדש אדון נתניהו יגיע לקונגרס, להשתין קצת בסלון שלו.
הוי, אופסי. יכול להיות שהוא לא יספיק, עם כל החקירות באזהרה, שיתחילו להיות שגרת חיים בשבילו. אפשר לחכות כבר למנהיג הבא? ממש לא. תקנו דירות בצפון ובדרום. הוא הרי אמר לנו, לקנות דירות שם. הא, הוא לא אמר? מה זה משנה? הוא משוכנע שהוא אמר. הוא הרי אמר לנו בשנה האחרונה: "לא יהיה כלום, כי אין כלום". אז הוא אמר, ויש כלום, או אין כלום? מה שכן מעניין, זה מי הראשון משותפיו שיבגוד בו.
יהיה מעניין כאן, חייבים לחדש את המרשם. 20 כדורים הרי לא יספיקו.