כשהגיע לבית הדין בקסטינה לתמוך באלאור אזריה, לא דמיין אביגדור ליברמן שיום אחד הוא יישב בלשכת שר הביטחון ויצטרך לענות לדרישה של אזריה לפתיחה בוועדת חקירה ממלכתית. דווקא ליברמן, הראשון שזיהה כמה מיותר המשפט, שהיה נחרץ בצאתו מבית הדין ואמר מול המצלמות כי "התביעה קרסה", נדרש היום על ידי אותו חייל להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתבדוק אם ההליך זוהם. הסיכוי שליברמן ייענה בחיוב הוא אפסי. אבל לא צריך ועדת חקירה ממלכתית שתקבע שההליך המשפטי זוהם.
האמירות על ידי שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירי החטיבה נאמרו, צוטטו ופורסמו גם על גבי עיתון זה, השאלה היא איך הן השפיעו על המשפט. במקרה דנן, ההשפעה הייתה ישירה וברורה ולהערכתי גם הרת אסון. במצ"ח פתחו בחקירה עוד באותו היום.
תוך ימים בודדים הגיעו לחדרי החקירות כל מי שנכחו בזירה. חלקם הגיעו לאחר שעברו תחקור ביחידה וחלקם לאחר שעברו שיחות מחלקה. כולם קיבלו את אותו המסר "המעשה היה לא נכון מבצעית והירי היה לא מוצדק מבצעית". אלו גם האמירות של המפקדים שנחקרו במצ"ח והעידו בבית הדין הצבאי.
אבל שימו לב מה קרה כמה חודשים לאחר מכן. לא מעט לוחמים, שמסרו עדות במצ"ח ובתחקיר המבצעי, ונדרשו להגיע לבית הדין ולהעיד גם שם, מסרו כי גם הם חשו סכנה בזירה, חששו לחייהם, חששו ממטען, קיבלו הוראה להישמר ממטען על גופו של המחבל, ואף טענו כי היו פועלים בדיוק כמו אזריה.
הפער העצום הזה בין העדויות במצ"ח ובתחקיר המבצעי לבין העדויות שלהם בבית הדין, מעיד כי הלוחמים הגיעו עם גרסה אחת לתחקיר ועם גרסה אחרת לשופטים. אם זה לא מעיד על זיהום הליך - אז לא ברור מה כן.