איזה מזל שאביגדור ליברמן הוא שר הביטחון ומסייר היום בתעשייה הצבאית, אחרת הוא היה יכול להימצא בבית הדין הצבאי שיכריע בעניינו של החייל היורה אלאור אזריה. תהא הכרעת הדין אשר תהא, הפרשה הזו שעוררה סערה גדולה בציבור – לא מעט גם בזכות התקשורת – סופה לדעוך ולצלול לתהום הנשייה. נכון, גם הפעם תסחט התקשורת את הסיפור עד הטיפה האחרונה.
כלי התקשורת נערכים להכרעה כאילו לקראת מלחמה. התקשורת הפכה בשנים האחרונות לנרקומנית. היא מתמכרת לסקנדלים, מזריקה אותם לוורידיה ומעצימה אותם. אך היא גם משתעממת מהר מאוד ומצפה למנת הסם הבאה, לריגוש החדש. וכך, באופן פרדוקסלי, ככל שהספור הוא שנוי יותר במחלוקת ומקצין רגשות - כך גם מתקצרים חיי המדף שלו.
זה יקרה גם משום ששתי הדמויות הבולטות במסע הציבורי לטובת אזריה נעלמו מהזירה. הראשון הוא ליברמן, שזמן קצר לאחר תקרית הירי בחברון עלה לרגל לאולם בית הדין להזדהות עם החייל. השני הוא השדרן שרון גל, שכיהן כחבר כנסת למשך כחצי שנה בסיעתו של ליברמן. גל, שניהל את מסע ההתרמה, התנדף מהזירה הציבורית בנסיבות תמוהות. גם פוליטיקאים אחרים מהימין שלא החמיצו את ההזדמנות לעשות הון מהפרשה, איבדו את העניין בה כשהבינו כי לא יוכלו עוד לגרוף ממנה רווחים אישיים.
הפיקוד העליון עמד כחומה בצורה
זה קרה גם בגלל העמידה האיתנה של הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, וצמרת הפיקוד העליון, שחסמו כל ניסיון של חלק מחוגי הימין לשנות את נורמות הלחימה של צה"ל. הם עמדו כחומה בצורה כדי לשמור על מה שמוגדר "ערכי צה"ל" ו"מוסר מלחמה", ואלה אוסרים בתכלית האיסור לרצוח שבויים או מחבלים שנכנעו או שנוטרלו ושאינם מהווים עוד סכנה לסביבתם. בוודאי שיש חשיבות גם להקפדה על הוראות הפתיחה באש.
אם יורשע אזריה, השיח הציבורי בעניינו יתפוגג תוך ימים אחדים. חיילי צה"ל וקציניו יפנימו את משמעותו ולקחיו על הקו שבין מותר לאסור (אם חלקם לא עשו זאת עדיין). אך גם אם יזוכה, יש לקוות שזה יישאר בגדר מקרה בודד ולא יהפוך לדגם לחיקוי שיזהם את צה"ל. גם אם זה לא יקרה, עדיין יש בצה"ל ומחוצה לו מספיק ישרי דרך ונאמנים שימשיכו לנסות ולמנוע מהרוח הרעה שעוברת על חלק מהחברה האזרחית לחדור לשורות הצבא כדי שלא יהפוך לכנופיות חמושות ששר הביטחון הקודם, משה (בוגי) יעלון, הזהיר מפניהן.