אאאאאפצ'י! מבטים חושדים מתחילים לעלות על פניהם של היושבים סביב השולחן, וכמו בספר של אגתה כריסטי, גלגלי המוח של כולם נשמעים חזק במרוצתם בניסיון להבין אם מדובר באלרגיה, צינון קל, מחלה קשה או עיטוש אקראי סורר, שאין בו איום ברור ומיידי. בימים שבהם מדברים על חקירות באזהרה ויחידות מיוחדות של המשטרה לחקירת חשודים בפרשות כמו שוחד, הפרת אמונים או הטרדות מיניות, ועדות החקירה הקשוחות ביותר נמצאות בכלל בכל בית ובית בישראל, כשהטמפרטורה בחוץ צונחת והחום של הילדים עולה: מי הוא patient zero?



לא רחוק היום שבו בכניסה לארוחת שישי ימוקמו מכונות השיקוף המשוכללות האלה שמוצבות בנמלי תעופה בעתות של מגיפות שמאיימות להתפשט בעולם ומודדות את החום של המבקשים להיכנס למדינה, הכל כדי למנוע הידבקות של עוד חברים במשפחה. "אני נשבעת שהוא כרגע התעורר. זו לא דלקת עיניים - אתם חייבים להאמין לי!", היא אמרה לפני שגורשה בבושת פנים לאכול בגלות והזמנתה נשללה עד חודש מרץ. "זו נזלת שהוא סוחב עוד מהצינון הקודם", "היא סתם עייפה", "השיעול זה מיובש בגרון", ובראש כבר רצים הפתרונות לימי החופשה שניאלץ לקחת בשבוע הבא אחרי ימי הדגירה המקובלים.



מדהים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה התזמון של מחלה יכול להיות גרוע. לא שאני מצליחה לחשוב על זמן אידיאלי לבטל פגישות ולחבק ילד מקורמל וסמרטוטי 24/7 עד יעבור זעם, אבל תקופות מבחנים, שבועות גורליים בעבודה או סתם יציאתם לחופשה של כל מי שיכולים לשמש בייביסיטר כולם נקודות תורפה מועדות לפורענות ולחולי פתאומי באופן מיוחד. הגדיל לעשות הבכור שלי, שהספיקו לו יומיים של התרשמות מגן טרום חובה אחרי חודש חופשה באוגוסט לפני שנפל למשכב של שבוע וחצי בבית. כזה ילד מקצוען - שואף למצוינות ממש.



בהיעדר החפיפה בין ימי המחלה של בני המשפחה השונים העניינים מסתבכים אפילו יותר. פעם אהבתי את החורף. הגשם היה רומנטי, הקור היה סיבה מספיק טובה להבריז מכל המחויבויות שנקבעו לאותו היום ולנסוע ספונטנית לחרמון כדי לקפוא בשלג. גם מחלת חום מהסוג המשבית הייתה יכולה להיות חוויה חיובית בסך הכל כשאין לך במי לטפל ואתה יכול להרשות לעצמך להתנהג כדיווה מתמסכנת מול מי שנידון לשרת אותך מצד אחד, ומצד שני לראות טלוויזיה עד ריקבון או עד שתוקף אישור המחלה יפוג לו.



היום החורף הוא בעיקר לופ אינסופי של מחלות בין בני הבית. סוכנות הימורים קטנה נפתחת בכל משפחה עם ילדים בגן כדי להעריך את הסיכויים (ואולי גם להרוויח קצת כסף) של מי מבני הבית להיות הבא שנופל ועד כמה חזק. איך יכול להיות שהילדים מחרחרים שני לילות ואנחנו נופלים לשפעת חשוכת מרפא של שבועיים? למה דווקא השיעול ההוא לתוך הפה שלך, בעודם קודחים מחום של 40 מעלות, עבר חלק? וחשוב מכל - איך יכול להיות שהנחיתו אדם על הירח אבל עדיין לא מצאו פתרון לנזלת?



אין דבר מתסכל יותר לאדם חולה מלשמוע את המילה: "ויראלי". גם כלקוחה וגם כמי שצפתה מהצד בכמה שיחות של רופאי משפחה עם מטופלים, אי אפשר שלא להתרשם מהתסכול של מי שסובל מחום של כמה ימים, אף דולף ששויף כבר לצורה שונה מרוב קינוחים וגרון שלא מאפשר ליהנות מהחיים עצמם ומקבל את התשובה הבלתי נסבלת: "זה יעבור. אנטיביוטיקה לא תעזור, אין תרופה מלבד מנוחה, תה חם ואולי כמה כדורים שיעזרו לתסמינים. רק צריך לחכות". מה זה "אין תרופה"? לעגבת כן ולשפעת לא? ומשם הדברים מתחילים להידרדר, וגם האנשים הרציונליים ביותר מתחילים לישון עם בצל חתוך בקערה ולחפש נוצות עורבים כדי לרקוח את השיקוי שסבתא שלהם פעם המליצה עליו.



את החיסון לשפעת כבר קיבלתי בסוף הקיץ. הרגשתי כמי שהתחמשה והתמגנה ומוכנה לכל מזג אוויר שלא יבוא פלוס תחלואיו. שנה אחרי שנה אני מגלה שאולי חמקתי מכמה זנים חמודים של שפעת אבל כל שאר הנבלות ייכנסו אלי הביתה, ועוד איך ייכנסו. כי בתכלס, הצעד המניעתי החשוב ביותר הוא החלפת הנוזלים של הילדים. אם הייתי יכולה לגרום ליושבי גני הילדים לחדול מללקק כל הזמן אחד את השני או את הרצפה או את הנעליים הייתי עושה את זה, בחיי, אבל הם מתעקשים להתעלם מהוראות המטווח! ועוד אחר כך טוענים שאנחנו חיים בעולם סטרילי מדי.



נראה לי שרופאת הילדים שלי תוציא לי בקרוב צו הרחקה. בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי אחרי כמה ימים של שהייה עם ילדים עם חום תוהה אם הייתי צריכה ללכת אליה כדי לוודא שלא מדובר בזיקה או אבולה כי ה"צינון" הזה, ה"ויראלי", לא עובר ואולי בכלל הייתי צריכה לתת להם תרופות. אלוהים אדירים - כמה החלטות הוריות בן אדם מסוגל לקבל?! ואז, ממש כמו עם האוטו במוסך, אני מגיעה אליה וכחצי שעה אחרי שהיא אומרת לי שהכל בסדר ושאין פה עילה לאשפוז, הילדים חוזרים לחייך ולאכול ושוכחים שהיה להם חום אי פעם.



יאללה, תחזיקו חזק. עוד רגע כבר מאי.