נשמע ביום רביעי האחרון, במרכז תל אביב: "קוף יא מניאק, אתה מבסוט, הא? אתה מאושר שזיינו לנו את החייל, את הילד שלנו". הבטתי בפרחח הצעיר והמשולהב. בהערכה ראשונית הוא צעיר מבנותי, כך גם חבריו. והם מחפשים מישהו להתפרע ולהתפרק עליו. בסדר, אמרתי לעצמי, אתה תצליח לפגוע אולי באחד מהם, לכל היותר. אבל הם שישה, צעירים וזריזים, הם יפרקו אותך. הודיתי בפני עצמי שאני סמרטוט מזדקן ופחדן, הצתי סיגריה וסימנתי לו עם היד להתקרב.
"תביא, תביא סיגריה. למה אתה ככה, קוף? למה אתה שמאלן מסריח?".
הנה קח סיגריה ותרגיע, איך אתה מזהה שאני שמאלן? אתה יודע שאיני מצביע מאז 1984, וגם כשהצבעתי, זה לא היה לשמאל.
"למה אתה בתקשורת, זה למה. כולכם שם מניאקים, אתם שונאים את ביבי, כי הוא מצליח. הוא המנהיג הכי טוב שהיה לנו, אפילו שהאישה שלו, הקופסה שלה לא סגורה כל כך טוב. אבל אתם מנאייק אתם".
איך קוראים לך, ילד, ובן כמה אתה?
"קוראים לי צחי, אני בן 21. למה אתה הולך להזמין לי ניידת? אתה חושב שאני פוחד ממך, או מהשוטרים הזבל האלה?".
תרגיע, ילד, די עם הפוזה של העבדאיי. אני מבוגר ממך בהרבה שנים, הבנות שלי מבוגרות ממך, תרגיע ודבר חלש, אף אחד לא מאיים עליך.
"אז תגיד לי, מה אתה חושב על הבית דין זבל האלה, שהרשיעו את הגיבור שלנו?".
בית הדין הרשיע אותו, כי שופטים בוחנים ראיות. התביעה הצליחה להוכיח באמצעות ראיות שאלאור פעל בניגוד לנהלים כשירה במחבל פצוע, מה לא ברור לך? לא שירת בצבא?
ואז צחי נתן את האמירה הכי חשובה של השבוע: "תגיד לי, קוף, התחפשת למטומטם? נכון, הוא ירה בו, אבל את מי הוא הרג? את שלגיה?".
התפוצצתי מצחוק, וחיבקתי את צחי. וואללה, אחי, נתת כאן את משפט השנה, אתה אפילו לא מבין כמה דייקת. החלפנו עוד כמה משפטים, אני, צחי וג'מעתו הקטנה. הוא הסביר לי שלא ישחק ערבי בבית"ר ירושלים, כי זו הדמוקרטיה של האוהדים, שבית"ר תישאר טהורה לעד, והם בכלל גרים ברישון; הוא והחבר שלו קובי אמרו לי שאני לא בסדר שאיני מחזיק ממירי רגב, מתאימה לתפקידה.
"למה אתה ככה? היא הפנים שלנו, היא אהבה שלנו בלב, כי היא מייצגת אותנו, אבל אתה, אתה אוהב רק את מצעד המרגנית. לא טוב לך מוזיקה של מזרחים".
ניסיתי לשכנע אותם שגם ברי סחרוף, אהוד בנאי, יובל בנאי ושלומי ברכה, יודה פוליקר ושלומי שבת הם מזרחים, ומה אכפת לי בכלל עדתו של האמן, אבל הם סירבו להסכים.
"רק מירי, קוף, רק היא שחררה אותם מהחרם שלכם. אתם לא אוהבים אותנו, למה אתה מתבייש להגיד?".
טוב, בואו נסכים שלא להסכים, תהיו לי בריאים. הבטתי בהם צוהלים בהמשך הרחוב, מחפשים מישהו אחר להתפרק עליו.
התגובות של דיירי אגם הדרעק, מכל הזרמים והדעות, היו מבחילות כמו תמיד. לא ציפיתי מהם למשהו שונה. דיירים של הדרעק שהיו קצינים בכירים בצה"ל הטילו דופי בעמיתיהם, אלופת משנה ושני סגני אלוף. הם טענו שהם מוטים. הם הכניסו את הפוליטיקה המטונפת לתוך הצבא, הם המשיכו לחסל ולרמוס כל סמל מאחד של האספסוף כאן שמהווה ציבור בישראל.
אותם טיפוסים שמעוררים בי גועל בכל יום נתון, שצורחים בלהט שיש כאן אובר־משפטיזציה, השתמשו בהליך החנינה לאלאור אזריה, כי פתאום חוק החנינה מתאים להם. אלאור רק הורשע, עונשו טרם נקבע, אבל דיירי אגם הדרעק הם מעל החוק. נפתלי בנט למשל השווה בין החנינה לשותפים ברצח שני מחבלים בקו 300 למקרה של אזריה. כרגיל, הוא התעלם מהאמת. האשמים בקו 300, בכירי שב"כ, לא נשפטו כלל. הם זכו לחנינה לפני ההליך המשפטי, רק כדי למנוע מהציבור לדעת עד כמה שירות הביטחון שלנו היה מסואב ומטונף. בכירי הארגון טינפו אחד על השני, והתנהגו לפי קוד של ארגון פשע בקריסה.
חברי קולקציית האפסים, שעושים מעט אבל מלהגים הרבה, טענו שהמשפט פוליטי. הם שכחו שהם היו הראשונים להודיע לציבור שאזריה גיבור, ולכן הוא זכאי ויש להעניק לו צל"ש; הם בנו ספין מכוער נגד הרמטכ"ל בשנייה הראשונה והדיחו את שר הביטחון שהתאמץ להגן על כבוד הצבא, על הפקודות ועל האיסור לירות במחבל פצוע; אף אחד מהימין לא טען נגד פעילי הימין הפאשיסטי: מוטי אוחנה וברוך מרזל, שניהלו את הזירה, עברו על כל חוק אפשרי, וממשיכים לנהוג כך בכל יום נתון.
רפול ז"ל חנן את סגן דני פינטו, שרצח ארבעה אזרחים לבנונים ב־1979. פינטו נידון לשמונה שנות מאסר, רפול כרמטכ"ל קיצר את עונשו לשנתיים, והוא שוחרר לאחר כמה שבועות. אפשר ועדיין צריך לבקר את ההחלטה של רפול, אבל הוא עשה את אשר עשה כרמטכ"ל. הוא השתמש בסמכותו. דיירי אגם הדרעק, מודל 2017, שוללים סמכות כלשהי מהרמטכ"ל. הם רוצים להחליט על הכל אחרי שהחריבו את הצבא עם החלטות הלכתיות, בעיקר פרימיטיביות. כדאי שנחתור לשלום מיידי, כי על צבא שסואב על ידי אגם הדרעק פשוט אי אפשר לסמוך. אנחנו לא זקוקים לעוד מלחמה נגד כנופיות כדי לדעת שלפי האג'נדה המטורפת שמתנהלת כאן, הרב לעולם יהיה חשוב יותר מהמפקד. ולמלא פקודות של מפקד ב־2017 זו המלצה בלתי מחייבת, כי הרבי אמר.
ומה יהיה עכשיו? אזריה ובני משפחתו ימתינו לגזר הדין. הם ימתינו לבד, כי רק הם ישלמו את המחיר, ולא אסופת הליצנים שעשתה סיבוב על החייל: דיירי אגם הדרעק; שרון גל שלקח חסות על המשפחה, ושימש כדוברה; עו"ד יורם שפטל האסטרטג המשפטי, שמלהג את עצמו לדעת שעתיים בשבוע, משוכנע ומנסה לשכנע את האספסוף שאפשר לשנות את החלטת בית הדין הצבאי; כולם עשו עליו סיבוב. אבל לא מרזל ולא אוחנה, גם לא שפטל ושרון גל ירצו עונש מאסר, ויסבלו מהקלון שיוטל על אלאור. הם ימשיכו הלאה, לסיפור הבא, הוא כבר לשעבר.
אלאור הוא לא הילד של כולנו, הוא הילד של הוריו. "כולנו" לא נרצה עונש מאסר, "כולנו" לא נסחב הרשעה פלילית חמורה, כולנו לא נחיה את החיים עם הכתם; המסקנה שהייתה ידועה, עדיין לא יושמה, וספק אם תיושם. חיילים לא צריכים לעשות עבודות שיטור באיו"ש. זו עבודה מקצועית של שוטרים מיומנים, מג"ב או כל כוח אחר שיוכשר למשימה הקשה הזו, של אכיפה על פלסטינים ועימות עם כנופיות יהודיות שהשתלטו על חברון. חיילים בני 19 לא יודעים להתמודד עם מוטי אוחנה וברוך מרזל, שוטרים מבוגרים ומיומנים אמורים לדעת. אלאור לא שוטר, לא הוכשר להיות שוטר, הוא חייל שסרח. אבל מה עושים כדי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו? כלום.
יממה לפני פסק הדין של אזריה, החליטה איזו יידענע מהסתדרות המורים להשבית את המערכת. אני עבדתי בלילה שלפני עד 02:30. התעוררתי בטירוף מהריב של כיפוש והצדיק, אם נלבש היום ג'ינס או טרנינג לכשייפתח הגן. "גיאצ'ו, לך תעיר את אבא, הוא לוקח אותך לגן", שחה לו האישה שאני גר איתה, והיא מתייחסת אלי כמו ל"בובל" (מוצר חסר צריכה).
כיפוש, באמשל'ך, נרדמתי בארבע. מה נסגר איתך עם הגן המזוין? אבל הצדיק כבר בא, טיפס עלי, נשכב ולחש לי באוזן: "אבא, אני אוהב אותך. אמא אמרה שתקום, שאתה לוקח אותי לגן", תחב את האגודל לפיו, וחלם.
"נו, מאמי, קום. יש שביתה, אל תעשה לי את זה".
תגידי, את שפויה? תני לי לישון, מה את מבלבלת לי את המוח. את הצבעת לכחלון, נכון? אז תתקשרי אליו, תבקשי שייתן את הכסף ליידענע הזו של המורים והגננות, שעושה עלינו סיבוב, שחררי אותי. תחפשי את המספר שלו בטלפון שלי, לילה טוב, ושתהיה כאן דממה. וסגרי כבר את המזגן, אני קרוב לאיבוד נוזלים. את רוצה להרוג אותי? תירי בי. אבל למה בעינויים?
"מאמי, אני חייבת ללכת לעבודה".
תחשבי שאני אינני, שיצאתי לשידור מוקדם. שימי לו את בוב הבנאי, או איזה זבל אחר שהוא אוהב.
"קום כבר. הילד הרי מטפס על כל דבר וקופץ כמו סופרמן. אני פוחדת".
גיאצ'ו, תישאר עם אבא במיטה, תנמנם קצת, אני אקנה לך הפתעה אם תירדם לארבע שעות. בסדר?
"אני לא רוצה לישון, אני לא עייף. בוא תראה איתי טלוויזיה, אבל לא חדשות, אני לא אוהב".
משכתי את הגופה הדוויה שלי מהמיטה, קיללתי את הממשלה המטונפת ואת ההסתדרות הבזויה. רק נגסתי בעוגת כושי, וגיאצ'ו שאל אותי "אבא, מה זה שביתה?". חיבקתי את הגאון הקטן, והסברתי לו. שביתה, גיאצ'ו, זה כאשר יש בחירות אצל החולירות מרחוב ארלוזורוב, שזה ההסתדרות המחליאה. ההסתדרות מארגנת עובדים שרוצים לשדוד את קופת המדינה, כמו טייסים, עובדי נמלים וחברת חשמל. המורים והגננות מסכנים, אז הם סובלים. המנהל של המוסד המפוקפק הזה, שדואג רק לעובדים עשירים אבל רודה בעניים, רוצה להתפנק בג'וב לעוד ארבע או 40 שנה, כי הוא פוחד משלי יחימוביץ', שתגנוב לו את הג'וב, ואז הוא ילך צ'ורטי־ווז־נייע, ואף אחד לא יידע מי הוא. אז המנהל ניסנקורן והמנהלת של הגננות כמו אסנת שלך, מרגיזים את אבא ואמא.
ויש גם בשביתה איש אחד שקוראים לו נפתלי, והוא מרגיז את אבא כבר כמה שנים. כי הוא עושה כל דבר חוץ מאשר את העבודה שלו. הגננות הן עובדות שלו, כמו ששירה היא עובדת של אסנת, אבל הוא לא דואג שאסנת ושירה יקבלו כסף, על זה שהם עושים לך בייביסיטינג. הבנת, חיים של אבא בלב?
"לא, אבא. לא הבנתי. אסנת לא תבוא היום?".
לא יודע, מתוק, אולי כן ואולי לא. הנה, תראה, אמא הודיעה לאבא שנגמרה השביתה. יאללה תלבש מעיל, ונלך לגן.
"אבל אמרת שתיקח אותי לקפה, אבא. אני אתנהג יפה, אני מבטיח".
בשבת אני אקח אותך. עכשיו הולכים לגן, כדי שישמרו עליך, ואבא יוכל לשתות קפה בשקט עם העיתונים.
יצאנו לכביש, וחשכו עיני. אלפי מכוניות, רמזורים לא מתפקדים, אנשים צופרים בטירוף. כמה כסף הפסידה קופת המדינה, בגלל שנפתלי, שיש לו פתרון לכל דבר, ועל כל דבר הוא אומר "הרי אני כבר אמרתי בעבר", הוא השר הגרוע ביותר בהיסטוריה של החינוך? מאז המהפכה התעשייתית ביורקשייר לא היה רגולטור גרוע כל כך, שלא מסוגל לדאוג שמערכת המחשבים שלו תפסיק לעשוק את השמרטפיות של ילדינו. הוא לא רק חבר בכיר בקולקציית האפסים, הוא פשוט סמל לחוסר תפקוד ולאפסיות מוחלטת. פוי.
אחרי שהנחַתי את הצדיק בסטאלג שכפה עלי אגף הגיור במשרד רה"מ, צלעתי עם העיתונים לקפה. התחלתי לקרוא על שוד הקופה הציבורית של דיירי אגם הדרעק במסגרת הסכם החאווה, הידוע יותר כ"כסף קואליציוני" (לא הרבה, באמת שלא. כולה 1.3 מיליארד שלמונים, ואתם שותקים ולא יוצאים עם לפידים לרחובות, כי לא אכפת לכם), כשהבחנתי בהידרו־תרפיסט שלי, יוסי אטיאס.
"למה לא באת אתמול? חיכיתי לך ב־11:00".
אני אגיד לך את האמת, יוסי, הפרופסור אמר שאין לך מושג, שאתה רק נזק. והכאבים שלי בגללך.
"הוא לא אמר את זה, אתה משקר. הוא אמר שכואב לך במפשעה ובארבע־ראשי, כי אתה לא מחזק את הרגל. בוא נלך עכשיו למכון, נעשה קצת משקולות".
אתה רואה שאתה דגנרט? הרופא אמר לא להגזים, לאט־לאט. זה אומר שעכשיו אני אשתה פעמיים קפה, ואחד תפוגזר, אבל לאט. ואתה לא תרגיז אותי. תן לי לבלוע טרג'ין עכשיו, אל תעיק.
"די עם הכדורים. זה לא יעזור".
אם תשתוק זה יעזור.
עלעלתי בעיתונים, ושמחתי לדעת ששאול אלוביץ' קיבל מתנה קטנה ממשרד התקשורת בשווי מיליארד שקל. נו, מי יקבל מתנות כאלה? אני? לשאול יש חברים טובים בשלטון, אפילו רה"מ חבר שלו.
בנוסף למתנה הזו, גם פטריק דרהי מהוט וגם אלוביץ' מיס שודדים אותנו בכל יום נתון בדמי המינוי שגובים מאיתנו כדי לצפות בטלוויזיה. ערוץ הספורט למשל גובה מאלוביץ' 8 שקלים בחודש על כל הסחורה (יס מוכרת שירות ל־41% ממנויי הטלוויזיה בארץ), ומדרהי 7 שקלים לחודש. אז איך מוכרים לנו שני הזכיינים את חבילות הספורט ב־64 שקל לחודש? מי מרשה את השוד הזה? מועצת הכבלים והלוויין. 27 חברי מועצה, שהם חסרי מושג בתחום, נותנים לזכיינים מתנה של 800% על העלות, וכולם מאושרים.
רה"מ מדבר על פריפריה, מירי רגב תופסת טרמפ על הפריפריה, אבל חברות הכבלים והלוויין עושקות את המנויים, והכל בסדר. אף אחד לא שואל שאלות, רכבת העושק נעה במסלול קבוע, ואין מי שיעצור. וזה רק בספורט, תארו לכם מה קורה עם ערוצים אחרים, כמה הרווח אצלם? 1,000%? 1,500%?
כל המועצות המפקחות מוציאות שם רע לחלטורה, הן דואגות לזכיינים המיליארדרים על חשבון הציבור שכבול לדואו־פול, ואין לנו מה לעשות בנדון.
ערוץ 2 שידר כתבות על המתרחש בצפון הארץ, בפריפריה. הממשלה של נתניהו לא יודעת שהאזור הזה בתחומי המדינה. הממשלה פועלת רק כדי לשרת את איו"ש, כל השאר שיסתדרו לבד. אז באמת שהגיע הזמן להפסיק להתעסק במתנות של רה"מ, במתנות של שר "הרווחה" חיים כץ, ולהתמקד בעיקר. השלטון הזה מושחת ערכית, בדיוק כמו שהיו השלטונות לפניו. קולקציית האפסים ואגם הדרעק דואגים אך ורק לעצמם ולחברים שלהם.
יוסי, די, השתגעתי מספיק מהעיתונים, בוא ניסע לבריכה. תשיט אותי כזה על המים, אני אוהב. לא רוצה משקולות, לא רוצה מתיחות. תביא את שמן המכונות שגנבת במרוקו, ותלטף אותי עם זה. הבנת, או לא הבנת?
"קוף, צריך לעבוד על הרגל. תשמע לי. היא לא תתרפא בוואטצו".
תגיד, אתה רוצה להרגיז אותי? מי עובד בשביל מי? אתה בשבילי, נכון? אז תעשה מה שאני אומר לך. אני רוצה לצוף, להירגע, לשכוח מכל הטינופת שיש כאן. יאללה, בוא נלך.