בדיוק חצי שנה לפני גיל 40, והדבר שמטריד אותי יותר מכל דבר אחר בעולם כרגע הוא שככל הנראה אפספס את הרכבת ולא אצליח להיכנס לרשימת “האנשים הכי מצליחים מתחת לגיל 40". לא שזה אי פעם באמת הזיז לי. לא כניסה לרשימות הללו של יפים ונכונים וצעירים ומבטיחים, ובטח לא הסיפור הזה של גיל 40. אבל בכל זאת, יש משהו בהצלחה הגדולה שמגיעה לפני הגיל הזה שבספרי הפסיכולוגיה מלמדים אותנו כל כך לפחד ממנו. הצלחה שאולי לא מובנת מאליה במונחים של מרדף קיומי בעידן אפוקליפטי. הצלחה שאומרת - הנה, ניצלת מהאסון הזה שנקרא גיל הביניים של מעמד הביניים בישראל 2017. זה שעושה רק לעצמו, לכאורה, זה שמנסה לשרוד. זה שלא ממש רוצה להביא ילדים לעולם, כי מתחשק לו לחיות ולא לבזבז את מעט הכסף שאין לו על דור המשך שאולי גם לו אין עתיד.
אבל אם נכנסת לרשימה של הצעירים הכי מצליחים עד גיל 40, עשית את זה. ניצלת מרוע הגזירה. וזו בכל זאת רשימה מודפסת עטופה בדפי כרומו, עם תמונות יפות וטקסט מפרגן, שלא בטוח אם מי שכתב אותו הוא מעל גיל 40 או מתחת. ובכן, יש לי חצי שנה בדיוק לעשות משהו שיכניס אותי לרשימה הבאה. הבעיה היא שאני כישרונית בכל מה שלא מכניס כסף, אז אופציית האקזיט מבוטלת מראש. והאהבה הגדולה ביותר בחיי או־טו־טו מפסיקה להיות מודפסת בכריכה קשה, כי למי יש כוח לקרוא משהו בימינו שעובר את ה-140 תווים. אז אולי כבר אבוד לי.
מי שאפשר לכנותו כ"אקס המיתולוגי" שלי, אמר לי ביום הולדתי ה־25 שהוא מת שאהיה כבר בת 40 - אז עוד חשבנו שזה ריאלי להחזיק מעמד 15 שנה בצפיפות זוגית - מכיוון שהוא בטוח שאני מסוג הנשים שרק ילכו וישתבחו עם השנים. אחר כך גיליתי שהיה לו פטיש לנשים מבוגרות, וזו הייתה דרכו האלגנטית לציין זאת. מאז פרחה בלבי התקווה וליתר דיוק הרצון להוכיח שצדק. ייתכן שהעובדה שדובר באהבה הגדולה הטוטאלית הראשונה בחיי, גרמה לכך שאקח את המשפט הזה איתי בשנים שחלפו מאז, ואשנן אותו בוקר וערב בעתות מצוקה של משברי גיל וימי הולדת. זה קרה בגיל 30, אחר כך בגיל 35 ונמשך גם כאשר הוא עצמו יצא לו מחיי לדרך עצמאית. ברור שבלעדי.
אני מביטה על חברותי, וליתר דיוק על אייקוני הוואטסאפ המבעיתים שבהם הן משתמשות כל אימת שמישהי מתחילה לספור לאחור את הימים עד החלפת הקידומת. זה לא שקר. אבל אני מודה שלא רק שאין לי שום חשש מהגיל הזה אלא שאני מצפה לו בקוצר רוח, וכדברי הקלישאה: באמת שלא הייתי חוזרת ולו יום אחד אחורה.
כשאת עומדת להחליף קידומת, את נתקלת בטיפוסים אנושיים בלתי נסבלים, שאותם ניתן לחלק לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה נמצאים אלה שיתפסו טרמפ על הסיבה למסיבה שלך ויאנסו אותך לערוך לעצמך מסיבת יום הולדת ענקית - "מה 40, את חייבת לחגוג!!", שככל הנראה נועדה בראש ובראשנה לרענן את עצמם מחייהם האפרוריים. יתרה מכך, הם מעקמים את האף כשאת אומרת שאת מתכננת משהו שלא בא להם בטוב. כאמור, גם הפעם אני מסרבת לערוך מסיבה. 40 או לא, אם אחליט לחגוג זה יהיה בדרכי שלי ועבורי, לא עבורכם.
הקבוצה השנייה שייכת לרואי השחורות. לאנשים שעברו משבר והם מתפללים שכדרכה של “צרת הרבים", גם לך יהיה כזה ולא כי הם שונאים אותך חלילה, “זה מאהבה, מאמי, את יודעת!". בעוד כל סביבתי הקרובה מתעקשת ש"אהיה בסדר" ולא מרפה מהספירה לאחור של שעון העצר של "המשבר", גם איתם אני מסרבת לשתף פעולה. “זה בסדר, הוא עוד לא הגיע, אבל הוא יגיע - המשבר", הם אומרים לי כשאני מתעקשת שאני מאושרת. “אבל יש לי עוד חצי שנה", אני עונה ומתאפקת לא לחסום את מעט החברים שעוד נותרו לי בוואטסאפ.
ייתכן שזו רק התקופה הזאת של סיכומי השנה וההבטחות לשנה החדשה שגורמת לי להרהר אם כל מה שאני מאמינה בו הוא אכן עיקרון או סתם הרגל מחשבתי שהפכתי לאמונה. ואם זה באמת מזיז לי שאני לא ברשימה כזו או אחרת. זה בסדר, לא כועסת שלא בחרתם בי. בשורה התחתונה, אם מישהו היה בוחר בי כהבטחה, אני מניחה שהייתי חוששת שלא אצליח לקיים אותה. אם לא יבחרו בי אי פעם כהבטחה, ייתכן שאתבאס שאולי לא העזתי מספיק. כך או כך, אם כבר לממש הבטחות, אז אולי רק כאלה שהבטחתי לעצמי.