פרשת רצח נספח חיל האוויר בארצות הברית יוסף (“ג’ו”) אלון לפני כ־44 שנים צפה ועלתה השבוע שוב. זה קרה על רקע העובדה שהעיתונאי האמריקאי אדם גולדמן פרסם ביום ראשון האחרון מאמר ובו גילה כי לשכת החקירות הפדרלית (FBI) חידשה את החקירה בנושא. בין השאר, היא חקרה לפני כמה שנים את רב הטרוריסטים איליץ’ רמירס סנשז' המכונה “קרלוס” או “התן” ומרצה כמה עונשי מאסר עולם בבית כלא צרפתי.
אך למרבה הצער, נראה כי גם החקירה המחודשת הגיעה, לפי שעה, למבוי סתום, ובעצם חזרה לנקודת המוצא שלה, וכי כל ההשערות באשר לזהות הרוצח או הרוצחים או שולחיהם ומניעיהם, שהועלו במרוצת השנים, נותרו על כנן. למרות כל אלה, בנותיו של ג’ו אלון ממשיכות לדבוק בתיאוריית הקונספירציה כי הממשל האמריקאי הוא אשר רצח את אביהן.
ב־1 ביולי 1973, קרוב לאחת אחרי חצות, חזרו במכוניתם ג’ו אלון ורעייתו דבורה לביתם בצ’בי צ’ייס, פרבר בוושינגטון, לאחר מסיבת פרידה לכבוד דיפלומטית ישראלית. השניים נכנסו לחניה. דבורה יצאה ראשונה מהרכב, ג’ו התעכב לרגע. כשהגיעה דבורה לדלת הכניסה שמעה כמה יריות. היא נכנסה במהירות פנימה, סגרה את החלונות והספיקה להבחין במכונית עם אורות דולקים מתרחקת בנסיעה אטית. היא התקשרה למשטרה ולשגרירות. לאחר מכן מיהרה לצאת החוצה עם בתה הבכורה, דליה, ומצאה את בעלה שרוע שותת דם על הדשא. עד בוא האמבולנס והשוטרים הן ניסו לעצור את הדימום בעזרת מגבות. מותו של אלון נקבע בבית החולים בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. בניתוח שלאחר המוות התברר שספג חמישה כדורים מטווח קצר. ארבעה גרמו לנזקים קלים, החמישי פגע היישר בלבו.
עבודה של מקצוען
אלוף משנה ג’ו אלון, בן 43 במותו, היה ממייסדי חיל האוויר ולחם בעשרות גיחות מבצעיות במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים. בתפקידו כנספח חיל האוויר בשגרירות ישראל בוושינגטון החל בראשית 1970.
רצח דיפלומט זר על אדמת ארצות הברית הוא אירוע נדיר, וחוקרי FBI העניקו עדיפות לתיק ונתנו לו את שם הצופן “מורדה”. שלושה כיווני חקירה עיקריים נבדקו: ניסיון שוד, רצח שנגרם בגלל פרשיית אהבים ורצח פוליטי. בתוך זמן מה נשללו שתי האפשרויות הראשונות. החוקרים העריכו שארגון טרור פלסטיני ביצע את המעשה.
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יזם מבצעי התנקשויות במדינות אירופיות בפעילי אש”ף בעקבות רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. יומיים לפני רצח אלון חיסלו לוחמי המוסד בפריז את איש אש”ף מוחמד בודייה. למחרת ההתנקשות באלון שידר רדיו אש”ף מקהיר את ההודעה הבאה: “לאחר חיסול השאהיד מוחמד בודייה בידי גורמי המודיעין הציוני בפריז, הוצא להורג קולונל יוסף אלון”. בהמשך השידור הודגש: “זהו מבצע ההוצאה להורג הראשון נגד פקיד ציוני בארצות הברית”. כעבור כשנה נשא באחריות על המבצע גם ארגונו של ג’ורג חבש, החזית העממית לשחרור פלסטין.
לחוקרים היה ברור שהרוצח היה מקצוען, ככל הנראה טרוריסט ערבי או שכיר חרב, שפעל מטעם אחד מארגוני הטרור הפלסטיניים. שניים מהחשודים היה דיפלומט כווייתי ואשתו, אך לא נמצאו ראיות שקשרו אותם למעשה. במזכר חסוי של ה־FBI מ־1977 נכתב ש”פקיד פדאיון בכיר” מסר שהמבצעים היו שני סטודנטים ערבים. הם נכנסו מקנדה לארצות הברית עם דרכונים לבנוניים או קפריסאיים, הגיעו לאזור וושינגטון, מצאו מחסה אצל סטודנטים חברים ונעזרו במרצה ששכר בעבורם רכב והטמין בו את האקדח.
במסמך נוסף של ה־CIA מ־1978, נקבע כי “מידע שהגיע לידיעתנו שנים לאחר ההתנקשות, מצביע על כך שספטמבר השחור/ פת”ח הוא כנראה אחראי לרצח, וכי חוליית חיסול של שניים נכנסה לארצות הברית במיוחד למטרה ועזבה מיד לאחר מכן”. אולם כאמור, כל הניסיונות האמריקאיים לאתר את הרוצחים או שולחיהם עלו בתוהו, וה־FBI סגר את החקירה ב־1978.
השב”כ והמוסד, שיוצג בשנים 1970־1974 בוושינגטון בידי אפרים הלוי, עשו כמיטב יכולתם לסייע בחקירה, אך תרומתם הייתה דלה. לאחר שהתיק נגנז, שכחו המוסד, חיל האוויר והשב”כ את המקרה, עד שנאלצו, כעבור כ־30 שנים, להתעניין בו מחדש. מי שאילץ אותם לעשות זאת היו שלוש בנותיו של אלון - רחל אלון־מרגלית, יעל אלון־רוזנשיין ודליה אלון־גולדמן. אלמנתו, דבורה, נפטרה ב־1995.
סיגרים בחקירה
בראשית 2004 פנו רחל, יעל ודליה בבקשת עצה לכותב שורות אלה. ניסיתי לעזור להן כמיטב יכולתי. הפניתי אותן לכמה אישים שהיו יכולים אולי לסייע להן. במרץ 2004 נפגשו הבנות עם אפרים הלוי, שכשנתיים קודם לכן פרש מתפקיד ראש המוסד. לצערו, הלוי לא היה יכול להאיר את עיניהן בפרטים שלא פורסמו. אך הבנות לא הרפו. הייתה להן תחושה שמערכת הביטחון אינה ששה לסייע להן. תחושה זו התעצמה משום שבקשתן לפתוח בפניהן את התיקים החסויים בארכיוני השב”כ והמוסד נדחתה. הן עתרו לבג”ץ - שהורה למוסד ולשב”כ לפתוח בפני נציג מטעמן את התיקים שברשותם.
אולם גם כאן ציפתה להן אכזבה. החומר היה דל, וברובו נסמך על מה שהתקבל מחקירת ה־FBI ומשטרת מחוז מונטגומרי במדינת מרילנד. השלב הבא במסע לגילוי האמת היה לחזור למקורות. כלומר, לארצות הברית. בעזרת עיתונאים אמריקאים ובהסתמך על חוק חופש המידע נחשפו והותרו לפרסום בהשמטות קלות וצנזורה כ־7,000 מסמכים מתיק חקירת “מורדה”. התברר גם שהחקירה עצמה לא הייתה יסודית ואולי אף הייתה רשלנית. נמצא שחלק מהראיות והממצאים שנאספו נעלמו. אצל בנותיו של אלון או חלקן התעצמה האמונה בתיאוריית הקשר. זו באה לידי ביטוי בסרט של הבמאית ליאורה עמיר־ברמץ “מי רצח את אבא”, ששודר באפריל 2011.
את תיאוריית הקשר – יש לומר ההזויה הזאת - אפשר לתמצת כך: היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, הנרי קיסינג’ר, רקם קנוניה עם שר הביטחון משה דיין, שלפיה ישראל תאפשר לצבא מצרים לחצות את התעלה ולפתוח במלחמה, שבעקבותיה יפתחו שתי המדינות במשא ומתן לשלום. אלון, על פי גרסה זו, חשף את המזימה ולכן נרצח.
בסרט הובא בין השאר ראיון עם חייל הלום קרב מחיל ההנדסה שטען כי פלוגתו קיבלה הנחיה ימים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים לפנות מוקשים באזור תעלת סואץ. לטענה זו של החייל לא נמצא אישוש משום מקור אחר. לא מסמך ולא עדות תומכת.
לאחר שפרסם ב־2007 מאמר על פרשת ג’ו אלון, שלח אדם גולדמן את מאמרו לקרלוס בבית הכלא הצרפתי. קרלוס, שמוצאו מוונצואלה, שבה גדל במשפחה מרקסיסטית (שמו הפרטי ניתן לו לכבודו של לנין), הצטרף לחזית העממית לשחרור פלסטין, ביצע כמה פעולות טרור בלונדון ובפריז נגד יעדים ישראליים ויהודיים והרג שני שוטרים צרפתיים. אחר כך הקים קבוצת טרור משלו, שמומנה בידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי ושירתה את מטרותיהם.
לשיא “תהילתו” הגיע כשחטף בשליחות החזית העממית ב־1975 בווינה את שרי הנפט של אופ”ק, ארגון יצואניות הנפט. אחד השותפים למבצע החטיפה היה טרוריסט סורי בשם קאמל חאיר בייק. קרלוס היה מבוקש במדינות רבות בעולם ונמלט על נפשו כחיה נרדפת, עד ששליט סודן עומר אל־באשיר הסגירו ב־1994 לצרפת.
גולדמן הופתע כשקרלוס ענה לו ב־2008 במכתב, שבו כתב כי יש בידו פרטים על פרשת רצח אלון, אך התנה את הסכמתו לספר את הידוע לו בתשלום. גולדמן סירב וניתק עמו את הקשר, אך סיפר על כך לאחד השוטרים שחקרו את פרשת אלון. השוטר העביר את המידע ל־FBI, והאחרון הטיל על אחד מסוכניו, יוג’ין קייסי, לחדש את החקירה. קייסי נשלח לפריז, ושם, בהסכמת שירותי הביטחון הצרפתיים וכחלק משיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות, ניתנה לו גישה לקרלוס. קייסי, בעזרת מתורגמן, שוחח בשנים 2014 ו־2015 עם קרלוס שלוש פעמים בבית הכלא. כל חקירה נמשכה כחמש שעות, שבמהלכן הציע קרלוס לחוקרו סיגר קובני מסוג “קוהיבה”, שנחשב למשובח ביותר בעולם. קייסי נענה למחווה, והשניים עישנו את הסיגרים במהלך החקירה.
קרלוס סיפר לקייסי כי שמע מהסורי בייק, שנהרג לפני שנים בלבנון, שאכן ארגון פלסטיני ביצע את ההתנקשות באלון. על פי האסיר, איש הקשר היה פלסטיני, שהייתה לו חנות ספרים ברובע הלטיני בפריז, שפקדו אנשי שמאל ורדיקלים מכל העולם, בהם אמריקאים שהיו קשורים לתנועת הפנתרים השחורים. הפלסטיני חיבר בין תומכי הפנתרים לאנשי מבצעים פלסטינים.
למרות הספקות שהיו לקייסי, התברר שקרלוס דיבר אמת כשסיפר על חנות הספרים, בעליה ופוקדיה. שרותי הביטחון הצרפתיים העבירו לקייסי שמות של כמה מהאמריקאים שביקרו בחנות. קייסי שוחח עם שניים מהם, שהכחישו כל ידיעה על פרשת אלון. אחד מהם היה אכן איש הפנתרים השחורים. קייסי כתב על שיחותיו עם קרלוס בכתב עת לענייני טרור ורואיין בידי אדם גולדמן.
אף שהגיע בינתיים למבוי סתום, קייסי, המשמש כיום כמדריך חקירות באקדמיה של ארגונו, אינו מתכוון להרפות מהפרשה. בכוונתו לחקור בכיוון שטרם נחקר כראוי במהלך 2017, טרם יפרוש לגמלאות: בחקירה המקורית של ה־FBI גילו החוקרים את מיקום החנות שבה נרכש האקדח שבאמצעותו נרצח אלון. התברר לקייסי כי חלק מהרוכשים של אקדחים מסוג דומה היו אנשים בעלי עבר צבאי, או שהיה להם קשר לפעילים של ארגוני שחורים מיליטנטים או למעשי פשע אלימים. ה־FBI לא טרח לנסות ולאתרם. קייסי מקווה שהוא יצליח לעשות זאת.