בשבוע שעבר אמור היה אריק איינשטיין לחגוג יום הולדת 78. כמו בכל תאריך עגול שחל אחרי מותו, גם המועד הזה הפך לסיבה (מבורכת) להיזכר בו, ובאותה נשימה - לטריגר של מצעד קיטורים ארוך על הדרך הלא נאותה, לכאורה, שבה הוא מונצח; על המהירות שבה הוא נשכח וגו'. הדי המצעד הזה נשמעים למעשה מהרגע שבו נפרדנו מאיינשטיין, והם מייצרים טעם חמצמץ סביב זכרו. טעם שמתודלק שוב ושוב באמצעות מחלוקות שונות בדבר אופי הנצחתו. למשל, הסכסוך הנוכחי בין משפחת הזמר לתיאטרון הקאמרי, שאמור להעלות מחזמר בשילוב שיריו; סכסוך קודם סביב הופעת ענק שהוקדשה לו ונתמכה בידי קונצרן מסחרי שהלוגו שלו גנב את ההצגה; או כתבות כמעט עונתיות שמתבססות על נתוני האזנה לרדיו, וזועקות בכותרת שכבר לא משמיעים יותר את אריק איינשטיין.
כל המאבקים והקביעות האלה הם קודם כל עצובים מאוד. מתברר שגם אחרון הקונצנזוסים הישראליים, אריק איינשטיין, הפך אחרי מותו לסלע מחלוקת. שנאמר - הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. אבל צריך לומר ביושר, שחלק ניכר מהטענות האלו והקינות על זיכרונם הקצר של הציבור והתקשורת הוא לא מדויק, ואפילו תמוה. הנה, לשם שינוי, כמה עובדות. בשנה העברית היוצאת, על פי נתוני ההשמעות בכלל תחנות הרדיו שנאספו בידי אקו"ם, איינשטיין היה הזמר השלישי ברשימה, אחרי שלמה ארצי ואייל גולן. נתון הגיוני ומכובד, שממקם אותו מיד אחרי שני הכוכבים החיים הכי גדולים שפועלים כאן. סדרה דוקומנטרית על איינשטיין שבה מעורב בין היתר יואב קוטנר עומדת לעלות ביס. מחזמר משיריו יועלה, כאמור, בתיאטרון הקאמרי. משפחת הזמר, מצדה, עובדת על סרט דוקומנטרי ועל סרט קולנוע סביב דמותו. ואלה רק הדברים שכבר פורסמו, אני משוכנע שיש עוד הרבה יוזמות בדרך. בקיצור, אריק איינשטיין רחוק מאוד מלהישכח.
הכותרת העכורה האחרונה בנושא התייחסה לירידה המשמעותית בהשמעת שיריו בגלגלצ. גם זאת עובדה. אבל מה היא בעצם אומרת? (פרט להאשמת גלגלצ בכל עוולה אפשרית, כאילו שהיא תחנת הרדיו היחידה במזרח התיכון). מדובר בתחנת להיטים, בהגדרה, שפונה לקהל צעיר באופן יחסי ולכן לא יכולה - וגם לא צריכה - להיות מוקד הנצחה למוזיקה ישראלית ישנה. להפך, היא צריכה לבטא תהליכים טבעיים של טעם ותרבות משתנים, כאלה שאסור להתכחש אליהם. וזאת בניגוד למשל לרשת ג', תחנה המשדרת רק מוזיקה ישראלית ופונה לקהל מבוגר יותר. והרי זה פלא, ברשת ג' מדד ההשמעות של אריק איינשטיין דווקא עלה. כך יאה.
אגיד משהו רחב יותר בהקשר הזה. רשימות ההשמעה ברדיו הישראלי היו תמיד סטטיות באופן קיצוני. שמות כמו שלמה ארצי, שלום חנוך ואריק איינשטיין מככבים כבר עשרות שנים (!) בצמרת מצעדי ההשמעות, בצירוף קבוצה של כעשרה מוזיקאים נוספים ששומרים על ההגמוניה. אני ממש לא חושב שיקרה אסון גדול אם שמות חדשים יצליחו סוף-סוף להתברג בצמרת (מה שכבר מתחיל לקרות). במקום להגדיר תהליך כזה כזיכרון קצר, או כחוסר כבוד, צריך להבין שהוא מעיד דווקא על תרבות בריאה ודינמית.
ובחזרה לאריק איינשטיין. אני באמת לא יודע מי ממקורביו טורח בכל פעם מחדש לשחרר קיטור בתקשורת על פגיעה לכאורה בכבודו של המנוח, אבל הוא גורם לו עוול גדול. שמענו בין היתר על "עלבון" מכך שיהורם גאון ושלמה ארצי לא הגיעו למופע המחווה לכבודו. או "כעס" על עיריית תל אביב, שלא מאשרת הקמת בית לזכרו בנמל תל אביב. אפילו הליהוק של עוז זהבי למחזמר העתידי בתיאטרון הקאמרי הוגדר בידי "מקורב" למשפחה כ"הזוי". וזה כל כך מבאס. כי הדימוי הציבורי של אריק איינשטיין היה של אדם שחף מגינוני כבוד ואפילו נמלט מהם, לחיק התה והלימון והספרים הישנים. אבל אחרי מותו מקורבים מנהלים בשמו מלחמות שנדמה שהאלמנט הכי בולט מאחוריהן הוא כבוד. בשורה התחתונה, הנצחת זכרו של אריק איינשטיין לא נזקקת לתארים רשמיים או למבני ציבור. האיש קיים לתמיד בלבבות.
על הסכין
1. אי שם, בפלנטה אחרת ונשכחת, המכונה גם הערוץ הראשון, מוקרנת כבר שבועות ארוכים סדרת דוקו מרתקת על תולדות ארץ ישראל בשם “והארץ הייתה תוהו ובוהו". פרויקט ענק, בן למעלה מעשרה פרקים, הכולל אין ספור ראיונות, צילומים ושחזורים, ומציג באופן מעניין וסוחף את ההיסטוריה המטורפת של האדמה שאנחנו חיים עליה. אפשר גם להשלים צפייה ביו־טיוב.
2. העובדה שראש ממשלה ישראלי נתמך באופן קבוע בידי נדיב ידוע, המספק לו שירותי סיגרים ושמפניה ורודה, מעוררת בתקשורת שלנו בעיקר דיונים משפטיים ופוליטיים. והכל סביב שאלת המפתח: האם זה מה שיפיל את נתניהו? אבל הדיון החשוב ביותר בעניין, הדיון המוסרי, כמעט לא נשמע. וזאת הטרגדיה הכי גדולה בסיפור. הפיכתו של הדיון המוסרי ללא רלוונטי.
3. לא ייאמן, אבל כנסיית השכל חוגגת 25 שנה לקיומה (הרצוף!). והיא עושה את זה בשיר חדש ומצוין, "זה לא אני", מתוך אלבום שייצא בקרוב. הפעם הכיוון הוא יותר בריט־פופי, בהפקה מוזיקלית מסקרנת של אמיר צורף, וחברי ההרכב נשמעים חיוניים ומלאי תשוקה בדיוק כמו שהיו לפני חצי יובל. סיפור נדיר ומשמח במיוחד בהיסטוריה העגומה למדי של להקות רוק ישראליות.