מי שטוען שהציבור התייצב לצד אלאור אזריה בשל הכרסום שחל במעמדו של שלטון החוק בישראל - טועה ומטעה. אומנם הציבור אינו נאור כמו נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, או קודמתה דורית בייניש, אבל מצד שני הוא לא כל כך מטומטם. זה לא שמישהו באמת מתכוון להצדיק ירי בטרוריסט מנוטרל.
הוויכוח בהקשרו הוא גם על העובדות וגם על המכלול. בית הדין של הציבור מסתכל בפרטי האירוע דרך עיניו של האדם הסביר ולא דרך עיניו של אינטלקטואל משפטי, שיודע להיות חכם ובעיקר צדקן לאחר מעשה. הציבור רוצה לראות צדק. אחרי הכל, בתחילת המשפט העיניים היו נשואות אל הצדק. מהזווית הזו, שמוסיפה את הצדק למשוואה, הדברים נראים הרבה יותר מורכבים, והרבה פחות מוחלטים. זאת לעומת זווית הראייה של משפטנים דגולים ופוליטיקאים משופשפים, שבהתניה פבלובית רותמים את אזריה לאג'נדה הפוליטית שלהם.
הציבור בעד אזריה כי הציבור רואה לנגד עיניו סיפור הנתון לפרשנויות שונות, שזוכה לפרשנות המחמירה מכל. אם בית הדין הצבאי היה מקבל את טענות ההגנה וכותב פסק דין מנומק ועב כרס, המסביר מדוע יש לקבל את גרסתו של אזריה, כל אלו שביקשו להרשיעו היו מתפוגגים תוך זמן קצר. הציבור חש שבסיפור הזה העיתונות הפכה לגורם המשסה בבחינת: הס סנגור וקח קטגור.
הסיטואציה והפרשנות שניתנה לה היא לא רק עניין לטיעונים לעונש. מזווית הראייה של האדם הסביר, הכל יחסי. האופן שבו אתה מפרש את הסיטואציה, כשאתה ישוב בניחותא על כורסת השופט, אינו דומה כלל לאופן שבו אתה מפרש סיטואציה כשאתה בשדה הקרב, ודמך רותח ומוצף באדרנלין. הציבור מתקומם נגד השיפוט האינטלקטואלי לסיטואציה ברברית, שדומה יותר לחיים ב"משחקי הכס", מאשר לחיים על הכס.
כאשר הנקודה הארכימדית שעליה מושתתת ההרשעה כולה מצויה בין שתי אוזניו של אזריה, הציבור מעדיף לשקול אותה בתוך הקשרה. הוא לא מקבל את הקביעה שהילד פעל מתוך נקמה צרופה. הוא משקלל לתוך הסיטואציה את פחד המוות, את הצעקות ברקע שאולי המחבל נושא מטען, את המתח הנוראי במציאות שברירית. הוא גם מבין שאת האמירה "הגיע למחבל למות", ניתן לפרש לא רק כמתן דרור ליצר נקם. הרי אם המחבל המשיך להוות סיכון ממשי - באמת הגיע לו למות. מזווית ראייה צרופה של רדיפת צדק, בכל מקרה הגיע לו למות.
נכון שלא מתפקידו של אזריה לקחת את החוק לידיים, אבל הציבור לא משוכנע שזה מה שקרה. האירוע אולי הסתיים והמתח התפוגג, על פי ניתוח בדיעבד, אבל השאלה הרלוונטית היא: האם הוא התפוגג בתודעתו של ילד בן 18, שחווה טראומה נוראית ישר לפנים. בית הדין קבע עובדתית מה שקבע לפי מיטב שיפוטו ומצפונו. אבל בית המשפט של המושבעים חשב לגמרי אחרת. הוא חשב שיש ספק סביר.
נוהל חניבעל הפוך
קבעו חכמינו: אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. זה מה שעשה הציבור. הוא נכנס לנעליו של אזריה, או לפחות לנעליים של הוריו. אזריה באמת יכול היה להיות הילד של כולנו, והוא גם יכול היה להיות אנחנו. איך השופטת מרים נאור הייתה נוהגת בסיטואציה דומה? האם הייתה מגוננת על המחבל בגופה? האם הייתה מבקשת מנהגי האמבולנס לקחת סיכון ולמהר לפנותו? לדעתי כן, אבל לדעת אשתי לא.
ברקע לכל הפרשנויות הללו, זה המקום להזכיר שלא פעם בעבר עלו דיבורים מדיבורים שונים על "נוהל חניבעל", שלפיו חיילי צה"ל צריכים לעשות הכל כדי להימנע מליפול בשבי ולהכניס אותנו לסיטואציה חוזרת של גלעד שליט. מנגד, כאשר מדובר בזירה של פעילות טרור, הציבור שואל את עצמו אם אין מדיניות צה"לית ברורה, שמכוונת להבטיח שהמחבלים לא ייצאו בחיים מהזירה. אם אכן כך, אי אפשר להאשים את אזריה בכך שהוא התאמץ להשיג את המטרה הצה"לית הלא מוצהרת. מבחינתו, כל עוד היה אפילו רמז לכך שהאירוע עוד לא נגמר, היה מקום להשלים את המלאכה.
דווקא התגובה הכל כך קיצונית של הרמטכ"ל מעוררת את המחשבה שאולי באמת קיים "נוהל חניבעל" הפוך, בדיוק למקרים הללו. כשהרמטכ"ל מנער חוצנו ומסתייג באופן כל כך מרחיק לכת מחייל קרבי ערב הכרעת הדין בעניינו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם הוא לא מנסה לגונן על המערכת כולה, תוך שהוא מקריב פיון. העין הציבורית מבינה את מה שהעין המשפטית לא מסוגלת לקבל, שיכול להיות שאזריה עשה בדיוק את מה שמצופה מחייל קרבי, בעיצומו של קרב.
הציבור הישראלי הוא בסך הכל שוחר צדק. הוא סבור שהגיע למחבל למות, והוא סבור שלאזריה מגיע ליהנות מהספק הסביר. זה לא הפריע לתקשורת, בניצוחן של בייניש ונאור, להשחיר את המצדדים בו.
סיפורו של אזריה מתחבר אצלי בקשר בל יינתק עם סיפורו של גלעד שליט. גם שליט היה הילד של כולנו. אם היינו רוצים להיות קטגורים קרי רוח וחכמים שלאחר מעשה, יכולנו לומר שמדובר בחייל פחדן, שעל פי אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 בזמנו, הניף מטפחת לבנה (שמעניין מה היא עשתה בכיסו) ונכנע כששני חבריו לטנק חנן ברק ופבל סלוצקר, שילמו בחייהם.
אפשר היה להכות על חטא על כך שבגללו שילמו בחייהם שישה ישראלים, שנרצחו על ידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, ועוד היד נטויה. אבל בעיקר להרים גבה נוכח הפער התהומי בגישה התקשורתית לשני הילדים האלה: אחד נהיה הילד של כולנו, בעידודה המתלהם של התקשורת הממסדית, והשני על אפה ועל חמתה. האם הכל בסופו של דבר קם ונופל על שייכות למחנה הנכון?