יומיים לאחר הפיגוע בטיילת ארמון הנציב אמר מפקד רם דרג שיש לוודא שבעתיד "החיילים יהיו מאובטחים בכל רגע נתון". מבחינת אותו קצין העובדה שמדובר בקורס של קצינים חמושים בנשק ארוך, אינה מייתרת את חברת האבטחה. באותה רוח הוצבו בטונדות לאורך הטיילת היפה, וגדר מכוערת. ככה זה בגטו, עדיף להתמגן מלהתקיף. ככה העולם אוהב אותנו, ככה אין סרטונים של בצלם, ככה אין תחקירים.
תגידו לי אתם, ממתי צה"ל נהיה כזה צבא? צבא של מגננות, צבא של גמגומים, צבא של כסת"חים, צבא של עורכי דין, צבא של תפיסת מחסה כרונית? ממתי העמידה שלנו כעם לצד הצבא היא לא אוטומטית, בשל הרשימה המבישה הזאת? באיזו נקודה בזמן הצליחו לבלבל את כוחותינו כל כך, עד שהם הפסיקו להיות צבא העם, האמור להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, והתחילו להיות אוסף של פרטים שאמורים להגן על שלומם ועתידם האישי?
וכמה שאנחנו רוצים להיות גאים בצבא שלנו, באופן הכי פשוט והכי פטריוטי שיש. כמו שאמריקאי או רוסי גאים בצבא שלהם. אבל מאוד קשה לנו להיות גאים בו כשאנחנו רואים חיילים חמושים בורחים ממחבל. מאוד קשה לנו כשאנחנו רואים קצינים במדים מטיחים בחייל אחר האשמות, כאילו היה ארכי־טרוריסט.
גדלנו על אתוסים של גבורה. על הבחירה הערכית, הנקודה בזמן שבה האדם שם את עצמו בצד ומתמקד במה שמעבר לו - בהצלת חיי אחרים, בהגנה על ערכים או בהגנה על המדינה. על זה התחנכנו. לדעתי, עדיין מספרים סיפורי מורשת קרב ביחידות צה"ל השונות.
בכל תקופה בהיסטוריה, עד ימינו אנו וגם הלאה בדורות הבאים, אתוס הגבורה הכרחי להישרדותנו. מיוסף טרומפלדור ומירה בן־ארי, דרך יוני נתניהו ורועי קליין - אלה הגיבורים שלנו. אותם אנחנו מעריצים. אנחנו לא מעריצים אותם רק כי מתו, אלא כי הקריבו למען אחרים, למעננו. לא כי מתו מות השהיד ברוצחו אזרחים חסרי ישע, אלא כי נלחמו כאריות, בלי לחשוב על שום דבר אחר פרט להמשך קיומה של ישות ציונית יהודית בארץ הזאת.
הלימבו משחית
אז אם הכל כל כך חד וחלק, מתי הפכנו מצבא מתקיף, כובש ומנצח, לצבא שמתבייש במילה "כיבוש", ושניצחון אינו חלק מהגדרות המשימה שלו? לצערי, נתקלתי לאחרונה בלא מעט קצינים בכירים שהיו צל של דמות הקצין שהכרתי. מלבד בודדים - אלו שכל עצם מעצמותיהם ערכית, ושאני עפר לרגליהם - יש רבים מדי שרואים בצבא קריירה בלבד. שמנסים למלא את התפקיד במינימום חיכוך, במינימום פדיחות, במינימום הרוגים. כן, גם מינימום הרוגים לאויב. כי הרוג שווה תחקיר, ועדיף שיהיו כמה שפחות כאלה. הקצינים הפכו לפוליטיקאים ולמשפטנים במקום ללוחמים. הם פחות דואגים למה שהם צריכים לעשות עכשיו, ויותר לתפקיד הבא.
אבל זאת לא כל הבעיה. החינוך של החיילים הוא סטריאופוני. באוזן אחת הם שומעים סיפורי גבורה מעוררי השראה, ובשנייה הם רואים איך שופטים קצין שהורה לירות על מרפאה שממנה נורה ונרצח חייל בפלוגה שלו יום קודם לכן. באוזן אחת הם שומעים ערכים, ובאוזן השנייה על שלום אייזנר או על אלאור אזריה. וכמו בכל חינוך, גם כאן: זה לא כל כך משנה מה אומרים, אלא מה עושים. זה המסר שנספג.
והבעיה האקוטית ביותר היא הכיבוש. כן, זה המשחית. זה שעוד לא הגדרנו כ"שחרור". הלימבו הזה, מצב הביניים, לא להקיא ולא לבלוע, משחית את הנפש. למה? כי אין הגדרת אויב. כי אין הגדרת משימה. כי המצב לא הוגדר כמלחמה ולכן לא הוגדר כניצחון. וזה מה שמרסק יום אחרי יום את קרנו של הצבא הגדול והמפואר שלנו, והופך אותו לפלוגות חמושות בניירת משפטית, הנוצרות את נשקן אל מול רוצחים ערבים (ראיתי באחד מהמבצעים האחרונים שמטרת המבצע הייתה "לשבש את הטרור". לא, חלילה, "לנצח את האויב". אין ציפייה לנצח, כפי שאמר הסטיקר "תנו לצה"ל לנצח", אלא רק לשבש).
גם אם כל מילה שאמרה השופטת מאיה הלר הייתה נכונה, עדיין, הדברים לא היו צריכים להיאמר. למילים שלה, בעיקר כשהיא אומרת אותם בפומבי, יש השלכות מרחיקות לכת (מעניין מאוד מה אמרו ברחוב הערבי על משפט אזריה. לא ראיתי סקר אחד בערוץ תקשורת כלשהו בנושא המסקרן הזה. יש לי תחושה שהסקר היה מראה התרסקות של כושר ההרתעה של צה"ל, והעובדה שלא עשו סקר כזה מקורה בצביעות, כמובן).
ייתכן מאוד שמדובר בחייל שסרח, שלא היה צריך לירות במחבל מנוטרל. דין משמעתי היה מספיק בהחלט, ואם אפשר עדיף היה לסגור את הדלתיים. אנחנו במלחמה, חברים. גם בצבא מוסרי כמו צה"ל נעשות טעויות. לא מדובר בתופעה של הוצאה להורג מאסיבית של שבויים כפותים. מדובר במקרה יוצא דופן וחד־פעמי, שצריך להישפט ככזה. חוסר האחריות במשפט פומבי, שבו במשך כמעט שלוש שעות מכה השופטת את החייל בשוטי לשונה, גובל בפלילים.
ההשלכות של המשפט ברורות, וכל הניסיונות המפותלים להתנער מהן פתטיות. ימים ספורים אחריו היה פיגוע. קשה לנתק את עצם העובדה שהיה פיגוע מהעובדה שצה"ל לא גיבה חייל שירה במחבל, אלא רמס אותו ואת משפחתו. ובמהלך הפיגוע, בעוד "מלך המרצדס" עושה רוורס ומוודא הריגתם של ארבעת החיילים, בורחים חבריהם החמושים מהזירה. איזו בושה.
אני לא מתפלאת כלל על החיילים האלה. עדיף לברוח. אם אתם, קציני צה"ל ומפקדיו, משאירים אותי לבד בצריח, הבנתי את המסר. אני לבד גם בקרב. אין חזון, אין עם, ומבחינתי שייפרע. כי כל אחד דואג לעצמו, לקידום שלו, לאופן שבו הדברים נראים. אז אני רוצה לחזור הביתה, למרק של אמא ותעזבו אותי מערכים, תעזבו אותי מהקרבה. אתם מזמן לא מאמינים לזה, אז למה שאני?