תקופות כהונתם של נשיאי ארה"ב נבחנות ונשפטות פעמיים. פעם אחת כשהם פורשים מהבית הלבן, ובפעם השנייה כשהם נעלמים מהכותרות ומורשתם נבחנת בפרספקטיבה היסטורית. רגע לפני שדונלד טראמפ נכנס אל הבית הלבן, גזר הדין הראשוני לגבי עידן ברק אובמה ישיר ופשוט. בזירה האמריקאית הפנימית הוא מקבל ציון לא רע כנשיא, שמשאיר אחריו כמה הישגים בתחומי הכלכלה, התעסוקה והחברה. בחזית מדיניות החוץ הוא מוגדר ככישלון - יש כאלה שיוסיפו טוטאלי.
בשבועון הנחשב ה"אקונומיסט" נכתב לא מכבר כי כמעט כל ההאשמות שהטיח טראמפ בנשיא בנושאי כלכלה ומשק היו חסרות כל בסיס עובדתי, ולא היו אלא תעמולת בחירות ללא כל אחיזה במציאות. השבועון הציג נתונים שלפיהם היקף העוני בארה"ב בשנות אובמה הצטמצם והיקף התעסוקה גדל. לזכותו נזקף טיפול יעיל גם במשבר הפיננסי שהתחולל בראשית כהונתו הראשונה. העיתון ציטט כלכלנים שדחו בתוקף את האשמותיו של טראמפ, והגדירו חלק מהנתונים שפרסם במהלך הקמפיין, דוגמת שיעורי העוני בקרב שחורים המתגוררים במרכזים אורבניים, כשקריים.
את ארבע שנות כהונתו הראשונות הקדיש אובמה למאמץ אדירים לקידום התוכנית לרפורמה בביטוח הרפואי, "אובמה־קר". אובמה ומקורביו מתהדרים ברפורמה כהישג היסטורי, ואף על פי שמיליוני האמריקאים נכנסו לראשונה אל מתחת למטריית הביטוח, היא עדיין שנויה במחלוקת ויש לה מתנגדים רבים. במהלך מסע הבחירות הצהיר טראמפ שיפרק את הרפורמה, אבל מהתבטאויות שהשמיע מאז הוא ריכך את עמדתו, והבהיר כי בדעתו להשאיר חלקים מהרפורמה על כנם.
בדומה ל"אובמה־קר", גם מורשתו הגדולה השנייה של אובמה, הסכם הגרעין עם איראן, שבימים אלה מלאה שנה להתחלת יישומו, שנוי מאוד במחלוקת. בבית הלבן מגדירים אותו כ"פריצת דרך" במדיניות החוץ האמריקאית וכ"הישג היסטורי". אבל אף שהתקבל באורח חיובי בתקשורת האמריקאית ובמסדרונות האו"ם, רק ההיסטוריה תוכל לשפוט אותו לחיוב או לשלילה.
מה שברור כבר כיום הוא שההסכם לא ריכך במאומה את גזר הדין בנושא מדיניות החוץ של אובמה: היא הייתה כישלון רצוף ומתמשך. בשבועות האחרונים משתדל הנשיא היוצא להסביר כי מדיניות החוץ שלו הייתה יעילה ואפילו מוצלחת. כשנשאל בתוכנית "60 דקות" כיצד הוא מסביר את הפיכתה של רוסיה לגורם מרכזי ופעיל במזרח התיכון, השיב אובמה בחיוך לעגני מכוון נגד ולדימיר פוטין: "הפצצות (בסוריה) זה הנהגה?". אבל בקרב שגרירים ופרשנים בארה"ב אין כמעט מי שאומר מילה טובה, או אפילו הערכה מרומזת, על מדיניות החוץ של ממשלו.
דוקטרינת ההנהגה מאחור
הכישלון נובע בעיקר מדוקטרינת "הנהגה מאחור" של אובמה, שמשמעותה המעשית היא שארה"ב לא מתערבת באופן ישיר בטיפול במשברים, בסכסוכים ובמלחמות. בפועל היא השאירה חלל ריק שאותו מיהר פוטין למלא. הדוקטרינה גרמה לקריסת הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון. מפציצים טובחים באזרחי סוריה, ובחסות מדיניות אי־ההתערבות הפכו רוסיה ואיראן לגורמים הפעילים, המובילים והמשפיעים בסוריה ובמזרח התיכון. איראן, איך שלא מסתכלים על זה, יוצאת מעידן אובמה כמעצמה אזורית.
בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, קיימת הסכמה כללית שממשל אובמה נחל כישלון חרוץ. הוא התחיל את כהונתו הראשונה בנאום פיוס לעולם הערבי והמוסלמי שנשא באוניברסיטת קהיר, תוך התעלמות מופגנת מישראל. נאום שכבר בזמנו היה פתטי וחשף את אובמה כחובבן מוחלט בכל הנוגע למזרח התיכון. החלטתו להימנע מהטלת וטו על הצעת ההחלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון תיזכר כחותמת לשמונה שנות כישלון ומחדלים במדיניות החוץ, בעיקר מהזווית המזרח תיכונית.
עם זאת, בכירים בקהילה היהודית המקורבים לבית הלבן טוענים כי בתחומי הסיוע הצבאי והביטחוני לא היה לישראל נשיא טוב, מתחשב ונדיב יותר מאובמה. "זה נס שהסכם הסיוע הצבאי לעשר השנים הבאות, בהיקף של 38 מיליארד דולר, הושג ונחתם", אמר אחד מהם. "הנשיא הנכנס מאוד לא אוהב את הרעיון של סיוע למדינות זרות, אפילו ידידותיות".
