את השבוע האחרון ניתן לסכם עם האייקון המפורסם של שלושת הקופים החכמים: האחד מכסה בידיו את פיו, השני מכסה את עיניו, והשלישי מכסה את אוזניו. המשמעות המקורית של הסמל העממי, שמוצאו בתרבות המזרח, נובעת מהתפיסה שעיסוק ברע מושך רע. לכן, אם ברצונך להרחיק את הרוע ממך: אל תדבר רוע, אל תשמע רוע ואל תראה רוע. עם השנים התפתחה פרשנות חדשה לסמל המקורי, וכיום מקובל לראות בו תיאור מצב של אדם היודע כי נעשה עוול בסביבתו, אך בוחר להעלים עין מהמתרחש.
זר כי הזדמן לביצה הפוליטית־תקשורתית בישראל עשוי היה לתהות על המהירות שבה עולם המושגים העיתונאיים הישן והמוכר החליף משמעות. את הציניות והסרקזם, לחם חוקם של עיתונאים מושחזים וחדי לשון, החליפה ההיתממות, ואת מקומה הקבוע של העוקצנות והלעג תפסה פתאום הנאיביות. איש לא שמע, איש לא ראה ואיש גם לא ידע.
לחיזוק הנרטיב גויסה רטוריקה מבריקה, על מנת ליצור מניפולציה חדשה. ביטויים ציוריים כמו: "כולם חשודים", "מעולם לא דיברנו" ו"בוקס בבטן", נועדו לתאר את גודל ההפתעה. הכל כשר על מנת להצדיק את שהתרחש. בצוק העתים נעשה ניסיון כושל לנכס את הססמה המפורסמת ביותר של העיתונות האובייקטיבית והלוחמת בישראל: "בלי מורא ובלי משוא פנים", הסלוגן שמזוהה יותר מכל עם השבועון "העולם הזה", שהוציאו לאור אורי אבנרי וחבריו בשמאל הקיצוני.
אבל להבדיל מאבנרי בעל העמדות הפוליטיות הקיצוניות, שאותן לא הסתיר מעולם, בסיפור שלפנינו מדובר באינטרסים כספיים ובמאבקי כוח ושליטה. על אבנרי ניתן לומר הרבה דברים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניחן ביושר עיתונאי. באחד הראיונות שנתן בשנים האחרונות תיאר את אין ספור הניסיונות לאיים עליו ולהפחיד אותו. "בימים ההם הונחו שלוש פצצות במערכת ובדפוס שלנו, שפצעו שני אנשים", סיפר. "בהמשך שברו לי את שתי הידיים, כשניסו ללא הצלחה לחטוף אותי".
# # #
השבוע הופרחו לחלל חששות רבים על אודות הסיכויים להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. לכל המודאגים מומלץ לעיין בהיסטוריה של המדינה (בכל זאת מדובר ב־69 שנים, לא מלאכה קשה מדי) ולהשכיל, כי כבר היו דברים מעולם. אין בכך כדי להצדיק או לשמוח על הנעשה, אך הגיע הזמן להוציא את הראש הטמון בארגז החול, ולהכיר בכך שהקרנף לא נולד אתמול, הוא נוכח איתנו בחדר כבר שנים.
בשלהי שנות ה־50 היה ראש הממשלה דוד בן־גוריון שליט כל יכול. הצבא ניצח במבצע קדש, מפלגת מפא"י שלטה בכל תחומי החיים, העיתונות שרה לו שירי הלל, וכולם הצדיעו בהערצה ואמרו "כן לזקן". כדי לחזק את השליטה ולוודא את המשך קיומה, החזיקה מפא"י כמקובל עיתון בית ושמו "הדור". ואז הגיע "העולם הזה". עד תחילת שנות ה־50 היה "העולם הזה" שבועון קליל ובוהמי, שכמו כולם יישר קו עם השלטון. בשנת 1950 מאס המו"ל דאז אורי קיסרי בהמשך הוצאתו לאור, וחיפש לו קונה. על המציאה קפצו שני צעירים אנרכיסטיים ונלהבים, ולאחר שרכשו את השבועון הכריזו מלחמה על כל העולם.
"העולם הזה" ירה לכל הכיוונים, אולם את רוב האש הוא כיוון אל בן־גוריון, אל מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, הרמטכ"ל משה דיין ואל "שלטון החושך", כפי שכינה העיתון את השב"כ (אז הש"ב) והמוסד בראשותו של איסר הראל. באופן מפתיע, המאבקים הרבים שניהל "העולם הזה" השיאו לו הצלחה לא מבוטלת בקרב צעירים בוהמיינים ומתנגדי המשטר.
לאור ההצלחה המסחררת וההתנגדות הישירה, התכנסו בכירי המשטר והחליטו לעשות מעשה. איסר הראל, מי שעמד בראש השירותים החשאיים של ישראל, מונה להיות המוציא והמביא, ובחודש יולי, שנת 1956, הגיח לאור שבועון חדש ונוצץ בשם "רימון". איש לא ידע מאין הוא הגיע, והאגדות לגבי זהות העומדים מאחוריו פרחו.
"לעיתון אין כל רקע מפלגתי. הוא צמח מתוך כוונתה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל", נכתב בגיליון הראשון. במשך שנתיים ומדי שבוע הוציאו לאור קבוצה של עיתונאים מכובדים שבועון כרומו מהודר, שניגח באופן ישיר ותקיף בעיקר את "העולם הזה" ושיבח את בכירי המשטר. הפראבדה שיצא במשך שנתיים עלה למשלם המסים כחצי מיליון לירות מתקציב המדינה, ולאחר שלא הצליח לממש את תפקידו, הוא נסגר ונעלם מעל פני השטח באותה מהירות שבה צץ.
ב־2017 הרשתות החברתיות הפכו לכלי בידי מנהיגים על מנת להגיע ישירות לקהלי מטרה ממוקדים. המודל הכלכלי של העיתונות הממוסדת נשחק עד היסוד, ונראה כי כעת מגיעה גם שירת הברבור של האמינות והלגיטימציה שהצדיקו את המשך קיומה של זו. להחזיק עמדות אידיאולוגיות זה לא פשע, גם לשרת אינטרסים כלכליים זה לגיטימי, אבל ההתחסדות והניסיון לטעון ש"רחמים לא ידע" פושטים רגל. ברוכים הבאים לעידן סוף ההיתממות, העידן שבו לכל טייקון עיתון, ולכל מפלגה כלי תקשורת. רק ברשותכם, חברינו לממלכה השביעית, אנא ידעו אותנו בכך, אם לא קשה לכם.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת