חסד מופלא

קשה להפריז בהבדל התהומי בין שני ערבים ששמונה שנים בלבד מפרידות ביניהם: בראשון עשתה אמריקה את שסירבתי להאמין שיש בכוחה לעשות ושלחה סנאטור צעיר ושחור מאילינוי לבית הלבן. בשני עוללה שוב את שלא עלה בדעתי כלל ובחרה לנשיא טייקון נדל"ן מניו יורק, מיליארדר כבד על פי עדותו, שמשך 30 שנה, שלוש נשים, עשרות מאהבות לגיטימיות ועשרות מוטרדות מינית שלא בהסכמתן, כיהן כשוטה הכפר של מנהטן כשהוא מתרועע בחברותא מפוקפקת במועדונים האופנתיים של העיר עם תתי–אדם כמשפטן רוי קון, אמרגן האגרוף דון קינג, ראשי משפחות הקוזה נוסטרה וכל מי שהתחנף אליו דיו והחזיק בכרטיס שחור של אמריקן אקספרס. הבחירה השנייה רודפת את אמריקה והעולם ומהלכת עליהם אימים טרם הניח הנשיא הנבחר את ידו על התנ"ך ונשבע אמונים, כנראה בעיקר לעצמו ולמשפחתו. תרחיש הבלהות מונח לנגד עינינו במלוא אימתו.

את צעקת השמחה הספונטנית שבקעה ממני מול הטלוויזיה לפני שמונה שנים, אינני יכול לשכוח. היא מהדהדת באוזני עד הרגע הזה. היא הייתה פרימיטיבית, קולנית ומחפירה ברגש הקמאי הדרמטי שייצגה, עד כדי כך ששכחתי שכולי צבר פולני לבן ולא נצר לעבדים שחורים קוטפי כותנה מאלבמה.

השמחה נבעה מהמקום העמוק, הכמוס והאותנטי ביותר: שהאומה שבה בחרתי לחיות ולא תמיד אני מלקק בה דבש, מצאה את העוז, היושר, הנחישות והתבונה, להפנות את גבה להיסטוריה המקולקלת שלה ולעשות צדק שלעתים רבות מדי נדמה היה שאינו נמצא בהישג ידה. לא היית צריך להיות מצאצאי קונטה קינטה וצ'יקן ג'ורג' כדי לדעת שאתה נוטל חלק ברגע היסטורי חד־פעמי ונדיר, שבו מצליחים 340 מיליון אמריקאים שאינם מסכימים על הרבה, לטאטא לרגע את השנאה הפתולוגית והגזענות המפעפעת מתחת לשטיח ולעשות את הדבר הנכון.

זה היה יכול להיות ריטואל חף מתוכן שקל להתחרט עליו תוך זמן קצר, אלא שברק חוסיין אובמה הביא לבית הלבן ולאמריקה סוג של יושר, ניקיון כפיים, חשיבה צלולה, התנהלות אינטלקטואלית שלעתים ניגף בה ועמדה בדרכו ובעיקר יצרה פער מצער בינו לבין העם שבו נבחר למשול. אבל אז באה הקלות היחסית של ניצחון הקדנציה השנייה והפכה את החלום וההזיה למציאות מתוקה.

מאז JFK לא היה לאמריקה נשיא שסחב על גבו תקוות רבות כל כך ושעל דמותו הדקה הוקרנו מאווייהם של אזרחים רבים כל כך. בעולם שבו מנהיגיו מתחרים ביניהם על תואר השליט המושחת ביותר וממלאים את קופותיהם כסף ואת מקרריהם המוסדיים בגלידת פיסטוק וסיגרים, ואחר נתפסים מפלבלים בעיניים תמימות ותמהות ומכריזים מלחמה על עמם, ברק אובמה - למרות גוורדיית שונאיו והמקטרגים עליו - משאיר אחריו בית לבן בוהק, מצוחצח ונקי וגם את הכלכלה המאוששת ביותר שהותיר נשיא אחריו זה 75 שנה. בהתחשב בעיי החורבות שהשאיר לו קודמו - זה לא פחות מנס.

רק קדנציה שלישית וגמרנו

האמת היא שמאז פרנקלין רוזוולט לא הגיעה ביושר לנשיא קדנציה שלישית להשלים את פועלו. לשם כך השליך את יהבו על הילרי קלינטון, יריבתו מ–2008 ומזכירת המדינה הבעייתית שלו, שתגן בחירוף נפש על מורשתו ותבצר אותה. לא רק משום שזה מה שנשיאים רוצים מיורשיהם כאשר הם ממתינים לפסק דינה של ההיסטוריה, אלא משום שארבע שנים נוספות של מקצה תיקונים היו מעצבות את הנשיא המושלם.

הוא עשה טעויות רבות, הכיר בחלקן ותיקן אותן, אך זמנו תם. למרות התגייסותו המסיבית למען קלינטון, אל תיקחו ממנו את העובדה שידע במי דברים אמורים והתהפך מדאגה על משכבו בלילות. הוא נתן הצגת בחירות גדולה, אך זו חזרה ופגעה בו כבומרנג. אפילו ברגעי תבוסתו הצורבת, הוא הסביר פנים ליורשו שזור הבלורית הבלונדינית והבטיח לעזור לו בחילופי שלטון תקינים. אובמה תמיד גרס שנשיאות היא מרוץ שליחים ארוך ומוטב לך שתשים בידו של יורשך שרביט זהב מבריק מאשר קצה מקל טבול בצואה.

אובמה נכשל בקיום יחסי עבודה עם קונגרס ובו רוב רפובליקני שנדר להשמיד אותו. אין באישיותו את אותה יכולת כיפוף אקרובטית המאפיינת נשיאים גדולים. לשם כך שלח את סגנו ג'ו ביידן. יורשו הוא מי שהקדיש חמש שנים בניסיון להוכיח כי אובמה אינו אמריקאי, שלא נולד באמריקה ואינו ראוי לכהן כנשיא. עד כדי כך שהנשיא הציג את תעודת הלידה שלו מהוואי ולא נסוג בו מקביעתו כי המאחד את אמריקה עולה עשרות מונים על המפריד בין אזרחיה.

יהיו מי שיבקרו את מסע הפרידה הכפייתי ורב־הערוצים שבו חוגג אובמה את פרידתו. אין תוכנית לילה שלא התארח בה. אין בדיחה לכל המשפחה שלא סיפר. אין עקיצה מטווחת היטב לישבנו הדשן של טראמפ שלא עקץ. מתחת לנימוסים וההליכות שהם קיומו האמיתי של האיש, פועמת ההכרה הריאלית בדבר האסון שהנשיא טראמפ מביא איתו במזוודה מזהב לבית הלבן. האמת של אובמה נחבאת תמיד בסוף הראיון איתו, בשאלה האחרונה, בתשובה שיכול היה לחזור הביתה בלעדיה. האם העלית בדעתך את הנשיא טראמפ נושא את נאום מצב האומה הראשון שלו? נשאל על ידי מט לאואר ב"טודיי שואו".

"אינני יכול לדמיין את זה במערכון של 'סטרדיי נייט לייב'", השיב אובמה וגיחך.

האמת המרה ביותר על קצה המזלג, היא ששעה שאמריקאים רבים התרפקו על עלילות הנשיא השחור בארץ עוץ ועל חזונו, ביצועיו ונאומיו המרגשים, ישבה אמריקה שנייה בחדר המגורים שלה וחרקה שיניים בחרון שהעשיר רופאי שיניים רבים. יותר מחצי אמריקה, כולל אלה שהצביעו עבור אובמה כהוכחה לספורטיביות החד־פעמית שלהם, סירבו לקבל את מרותו הנשיאותית בלי שמימשו אופציה אלימה להיפטר ממנו.

אינני יודע כמה קשרי התנקשות פעילים חשף ה–FBI במהלך שמונה שנים. ודאי נקרא על כך בעתיד. אבל נדמה היה שמין תבונה קיומית התגנבה למוחות הקודחים ביותר והרחיקה את האצבע מההדק. כאילו היה ברור שמחיר ההתנקשות בו יהיה משהו שאמריקה שהלכה ונקרעה במהלך כהונתו, לא תצליח לשרוד.

רטוריקה בגבהים דלילי חמצן

בוועידה הדמוקרטית בקיץ 2004 נשא ברק אובמה, סנאטור צעיר מאילינוי, נאום ששם אותו על המפה. אובמה תיאר את השסע האידיאולוגי באמריקה ואת התנהלות הפוליטיקאים כמשהו שנכפה על האומה בידי כוחות חיצוניים, פעילים ציניים ותקשורת פשטנית: "אשפי ספין וסרסורי מודעות שליליות שאימצו פוליטיקה של הכל הולך". שנה אחת בלבד מאז תחילת המלחמה בעיראק, נדמה היה כי אמריקה לא יכולה להיות שסועה ומפולגת יותר. אבל זו הייתה טעות.

במובנים רבים, לא היה שום דבר מיוחד ברקורד של אובמה כסנאטור שאמור היה להזניק אותו לנשיאות. דפוס ההצבעה שלו בסנאט דמה לזה של הילרי קלינטון בחפיפה של כ–90%. הוא היה נציג נוסף של הפלטפורמה הדמוקרטית המרכזית, שהבטיחה (שוב) רפורמה בביטוח הבריאות וחלוקה מתונה מחדש של העושר - בדומה למצע שאותו ייצגו דמוקרטים מהזרם המרכזי משך שנות דור. אבל נסיקתו וזריחתו באור הזרקורים היו מטאוריות. סיפורו האישי היה מרתק; הרטוריקה שלו כנואם המריאה לגבהים דלילי חמצן בעידן של פוליטיקאים אפורים; הגרעין הקשה של תומכיו היה כה מוצק עד שניצחונו, כאשר הגיע, מפתיע ולא צפוי, סבל מאיום מיידי של הריגתו בידי המציאות.

בערב האחרון של הפריימריז ב–2008 בסנט. פול, מינסוטה, הבטיח אובמה לקהלו: "אנחנו נהיה מסוגלים להביט לאחור ולומר לילדינו כי זה היה הרגע שבו גאות האוקיינוסים נבלמה וכוכב הלכת שלנו החל להחלים". מנקודת ראותו היה הרבה להבריא. כאשר נכנס אובמה לבית הלבן, הובסה אמריקה במלחמה אחת בעיראק והייתה בדרכה להפסיד במלחמה נוספת באפגניסטן. במשאל שכלל 19 מדינות, לשני שלישים מהן הייתה דעה שלילית על אמריקה.

לאמריקאים לא הייתה דעה טובה יותר על עצמם. משבר הבנקאות דרדר את הכלכלה לצניחה חופשית. העוני גאה. המניות נפלו, ורק 13% מהאוכלוסייה חשבו כי אמריקה נעה בכיוון הנכון. ב–2010 אמר אחד הקולות השליליים והפלגניים בסנאט, מנהיג המיעוט, הסנאטור ללא השפתיים והפרצוף הבוהק, מיץ' מקונל, כי העדיפות העליונה של המפלגה הרפובליקנית היא "למנוע בשנתיים הבאות כהונה שנייה מאובמה".

ללא קשר למה שאמר ועשה, נגזר על אובמה להיות ראש החץ של הפלגנות הפוליטית. חלק טענו כי הסיבה לכך הייתה שהימין לא הצליח למצוא דרך לחיות בשלום עם נשיא שחור. למרות נהמות השלילה, הייתה לטענה הזאת יסוד מוצק בעובדות. לעתים סירבו הרפובליקנים להחזיר לנשיא טלפון אחרי שהניחו לו להשאיר הודעה וסירבו להתייחס אליו כאל נשיא. מישהו צעק "שקרן!" באמצע אחד מנאומיו לאומה. רבים סירבו להכיר באובמה כנבחר הלגיטימי של המשרה הגבוהה במדינה.

מרשם האוכלוסין הצביע על העובדה - המרה לרבים - שכאשר יסיים אובמה את הקדנציה הראשונה שלו, יהיו מרבית הילדים תחת גיל 5 באמריקה לא לבנים. הנשיא הפך למושא הכעס ותחושת הדחייה של אלה שלא הסכימו להתרגל לרעיון של דעיכת הרוב הלבן ופירשו את עצם כהונתו ופועלו כעלבון וכאיום. דונלד טראמפ הוא תשובתם למצב. אם תתעקשו: ללא אובמה לא היה טראמפ. בנאום מצב האומה האחרון שלו בינואר בשנה שעברה אמר אובמה כי "זו אחת החרטות הגדולות של נשיאותי שהחשד והטינה ההדדיים בין המפלגות נעשה חמור יותר במקום להשתפר. אני ללא ספק נשיא ללא התכונות והיכולות הנדירות של לינקולן ורוזוולט שהיו מאחים את הקרע הזה טוב ממני. אני מבטיח כי אמשיך לנסות כל עוד אני מכהן בתפקיד".

אם לא היה די בהפתעה שגרמה בחירתו, הסתבר שאינטלקטואל בשם ריצ'רד רורטי, שמת ב–2007, חיבר ספר בשם "Achieving Our Century", שבו חזה שמעמד הפועלים הבינוני לא יסכים להמשיך לשאת את הפיכתו לשולי ולא נִספר וכי משהו בו יישבר: "הבוחר הלא עירוני", כתב רורטי, "יחליט כי השיטה אכזבה אותו ויתחיל לחפש אחרי איש חזק להצביע עבורו - מישהו שיהיה מוכן להבטיח לו, עם היבחרו, כי הבירוקרטים מדושני העונג, עורכי הדין המושחתים, סוחרי המניות המתוגמלים מדי והפרופסורה הפוסט–מודרניסטית, לא יקבעו יותר את גורלו... משהו שחייב יהיה להתרחש הוא שההישגים והפערים שסגרו האזרחים השחורים, החומים וההומואים ב–40 השנים האחרונות, יימחקו כלא היו. בוז מיזוגיני כלפי נשים ישוב לאופנה ויהיה הבון טון... כל הכעס והטינה של המאותגרים השכלתית כלפי האופן שבו מוכתבים חייהם בידי בוגרי הקולג'ים, ימצא פורקן".

20 שנה לפני ניצחונו של טראמפ הוא נחזה בידי נביא בעירו שלא זכה לחזות בצדקתו. כדי לקומם את הרוב השקט והרובץ בדרך כלל על שמריו ומחליף ערוצים בשלט, היה צורך להמאיס עליו נשיא קודם ושונה: ברק אובמה.

"אני תשושה מלהגן עליך"

בפגישה בחוג בית שנתיים אחרי בחירתו, פגש אובמה את ולמה הארט, שחורה ואם לשניים, שנתנה פתחון פה מאלף לאכזבתם של רבים. "אני תשושה", אמרה הארט לנשיא, "אני תשושה מלהגן עליך, להגן על ממשלך, להגן על מראית עין של שינוי שעבורה הצבעתי, ואני מאוכזבת מאוד מהמקום שבו אנו נמצאים ברגע זה". התשישות הזאת הייתה מידבקת. לכן נראה הנשיא חלק גדול מהזמן כמי שמהלך בהילוך אטי בתוך מים הבולמים את התקדמותו. שנים רבות מדי מנשיאותו עברו בסיבוב אטי - אם כי מחויב מציאות - של נושאת המטוסים הגדולה U.S.S America שאינה יכולה להסתובב כמפציץ קרב. נדמה היה שהתנהלותו משקפת לחץ דם מעורר קנאה של גבר צעיר, רזה, הנהנה מתזונה נכונה ומחיי מין סדירים. מספרים שעבד בלילות ולמד נושאים עד תום. הוא הציל אך ההצגה לא הייתה משכנעת; נדמה היה שעשה את שלו באטיות מרגיזה.

אובמה החזיר את החיילים מעיראק (אך המשיך להפציץ אותה מן האוויר), נרמל את היחסים עם קובה. מצא והרג את אוסאמה בן לאדן. הגיע לעסקה גרעינית עם איראן ששיפרה את מעמדה של אמריקה בעולם. 20 מיליון אמריקאים נהנו עתה מביטוח בריאות ורבים המשיכו להצטרף. את ה–7.8% אבטלה שירש מקודמו הוריד אובמה ל–4.9% ועדיין נמצא במגמת ירידה. הוא השהה את גירושם של הורים בלתי חוקיים לילדים שהיו אזרחים או בעלי אשרת שהייה והגביר את ההגנה על ילדים שנכנסו לאמריקה באורח בלתי חוקי. הוא שילש את השימוש באנרגיות רוח ושמש, הוא הציל את תעשיית הרכב. לבסוף מצא את קולו ודיבר באופן חד וברור בנושא הנשק בידיים פרטיות, ומינה שתי נשים לבית המשפט העליון, אחת מהן היספנית.

כאשר אלה מהשמאל תוהים בדבר רשימת הישגיו של אובמה, זו בדרך כלל הרשימה הלא מלאה שאוהדיו מדקלמים להם. מצד שני, הוא גירש יותר אנשים מכל נשיא אחר בהיסטוריה. השתמש בחוק הריגול מ–1917 כדי להעמיד לדין פי שניים אזרחים על שחיתות מאשר כל הנשיאים לפניו. הוא הגביר את ההפצצות באמצעות מל"טים בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובמקומות אחרים, ב–700%, התקפות שהביאו למותם של כ–2,000 עד 3,000 בני אדם ובתוכם אזרחים רבים. הוא חיסל אזרחים אמריקאים בשירות האויב ללא משפט. עמד בצד שעה שחוסר השוויון בחלוקת העושר של חברות הרקיע שחקים.

הוא עמד בראש מפלגתו כאשר ספגה את אחת המפלות הגדולות בתולדותיה בבחירות 2010. בסוריה הוא צייר קו אדום בחול ואחר כך טען שלא צייר. הוא הבטיח שלא יהיו מגפיים על האדמה והיו. אף קצין ביון לא עמד לדין ונענש על שימוש בעינויים. אף יו"ר של חברה כלכלית או בנק שעברו על החוק בהתרסקות של 2008, לא עמד לדין. הוא לא סגר את גואנטנמו. הוא המעיט, כמעט טרגית, בכוחו של דאע"ש. הוא לא צפה את כיבוש קרים בידי פוטין ולא ניסח תגובה הולמת.

אך כמעט ברגע אחד התהפך מזלו. בית המשפט העליון הכריע בעד חוק הבריאות שיזם ובעד שוויון בנישואים בין בני העדפות מיניות שונות. באזכרה לציון תשעת הנרצחים בכנסייה השחורה בצ'רלסטון, אחרי נאום מרעיד נימי לב, פצח אובמה בשירת סולו של "חסד מופלא", שלו מקום כה עמוק בלב הציבור השחור.

האהבה האמריקאית הגדולה ל־JFK

בימים שבהם לגיטימי ומקובל לדבר במורשת אובמה ובמעשה הסדום שביצעה בה הבחירה בטראמפ ממש ביציאה מהמשרד הסגלגל, קשה שלא לזהות את תכונות הרטרו הבולטות שלה. גמור במסיבת הפרידה הבכחנלית שנערכה בסוף השבוע שעבר בבית הלבן, עם אלכוהול שזרם כמים, כוכבים וסלבס כמו בימים הטובים של סטודיו 54. עניין חביב למדי שבו רקדו מריל סטריפ ואחרים עד ארבע לפנות בוקר ושעד רגע זה טרם נתקל במטחי ביקורת מתבקשים על ידי גזוזי הבלורית.

תחילת הפולחן השקט בפוסטרים מטופחים ועליהם מילות המפתח המעודדות כמו "שינוי" ו"תקווה" והקליפים האמנותיים של "Yes, We Can". דברים רבים הקשורים לאובמה העלו באוב, ולא באורח קל לעיכול, את האהבה האמריקאית הגדולה ל–JFK, אשתו המצודדת ושני ילדיו הזאטוטים, טרגדיה שרק החלה ב–1963 וסופה עם קרוליין קנדי לבדה, שגרירת ארצה בטוקיו לשם נשלחה ביוזמת אובמה. מזמן לא גדלו בבית הלבן שני ילדים קטנים כמאליה וסאשה כשהוריהם מצליחים בהקפדה יתרה לסוכך עליהם מהסקרנות הפתולוגית ולשמור אותן מחוץ לעין המצלמה החקרנית של הפפרצי.

במישור המשפחתי סיפקו מישל וברק אובמה פרופיל נשיאותי קל ונוח לעיכול. המשפחה האולטימטיבית שאינה מקריבה את הקשר הבינאישי ואת חובת ההורות על מזבח המסירות לאומה. אף על פי שלא היה ברקע מתחם גיאוגרפי, אחוזת בית מיתית כקמלוט אלא דירות סטודנטים בשיקגו, היה ברור שאובמה מסור להווה עם עין לעתיד והעבר שהוא נושא איתו אינו אישי אלא קולקטיבי, לא אחים שנפלו במלחמה ואחות שעברה כריתת אונה, אלא נישואי וגירושי זוג מעורב, תעוקת השם חוסיין, אהבת אם חד־הורית ואת משא הגזע השחור כולו שהיה כה נרעש כאשר נבחר אובמה לתפקיד.

במשך שמונה שנים, מהתחלה שזכתה בכתף קרה ולעתים אלימה עם מיני שמועות חסרות שחר ופגיעות קטלניות בדימוי, הציג הזוג אובמה מחזה אינטימי בשתי מערכות שבו הדגימו כיצד יכול זוג שלא לשלטון נולד, לצמוח בתפקיד, לעצב בדמותם את הבית הלבן, לשפר את חזותם ואת בגדיהם בלי לחצות את הקווים שאותם חצו ברעבתנות כפייתית הקלינטונים לפניהם.

הבית הלבן ידע את הניג'וס הממושקף של איימי קרטר, את רון רייגן הרקדן ואחותו החורגת פטי דיוויס, שהצטלמה בעירום ל"פלייבוי" כדי להרגיז את ההורים, דרך השנים שבהן דמתה צ'לסי ליודה והתאומות של בוש הבן וניסיונותיהן המגושמים במרד נעורים. מאליה וסאשה לא פצו פה ולא צפצפו, וסיפור האהבה של הוריהם היה כה בולט, עד שאפילו עיוור עם כלב נחייה קלט את ניקיונו. הם לא הפכו את קירות הבית לדביקים, לא שיחקו בסיגרים, לא הואשמו בהטרדה מינית ובעיקר לא שיקרו. כמה חשוב שאחרי שנים כה רבות של רחש ובחש היה הזוג הראשון בעיקר בני אדם. הם השיבו לבית הלבן מגע של חביבות נורמלית, גידלו ירקות אורגניים, בישלו בירה, טיילו בעולם אבל תמיד בשליחות אמיתית וניהלו דיאטה שהפכה דוגמה אישית לאומה הסובלת מהשמנת יתר כרונית.

הנשיאות הקולינרית הראשונה

לעתים נדמה היה שמדובר בנשיאות הקולינרית הראשונה אחרי קאדר של נשיאים שהסתפקו בדאבל–מק ופחית באדווייזר. הרמז הראשון היה כאשר במהלך קמפיין 2007 הגה אובמה את המילה המרשיעה ארוגולה (רוקט) וסימן עצמו כ–Foodie בעל העדפות גסטרונומיות השוכנות הרבה מעבר להישג ידו והבנתו של האמריקאי הממוצע. במסגרת אורגיית הפרידה ממנו ב"ניו יורקר", הוקדשה אחת הכתבות לתרומתו של אובמה לתרבות האוכל באמריקה. כאשר תועד מזמין המבורגר עם חרדל דיז'ון, כינה אותו שון הניטי מ"פוקס" הנשיא "פופון", על שם החרדל הצרפתי "גריי פופון".

הפתעה גדולה הייתה כאשר בבכורת עונת 2016 של "Parts Unknown", סדרת הטלוויזיה של אנתוני בורדיין ב–CNN, בעת גיחה גסטרונומית לווייטנאם, נפגשו אובמה ובורדיין לארוחת צהריים בהאנוי. זו הייתה הפקה מורכבת שהחלה בפנייה של הבית הלבן והצליחה לתאם בין ביקורו של הנשיא בווייטנאם ללו"ז של בורדיין.

השניים הסתלבטו על אוכל רחוב, פטפטו כמכרים ותיקים מעל בירה במאורת אוכל מפורסמת שבה בלסו בשקיקה בון צ'ה, קערת חזיר מטוגן ואטריות, וישבו בתפאורת פורמייקה. בורדיין הבהיר לנשיא שזה מקובל ותקני למצוץ את האטריות החמקמקות בקול רם. כשהוא משתמש במקלות אכילה כבקיא ומנוסה הוכיח אובמה שהוא מבין דבר או שניים וסיפר כי הכיף הגדול שלו כנשיא הוא לצאת לאכול בחוץ מוקף אנשים רגילים. כמובן שזה לא קורה בגלל עצבנות סוכני השירות החשאי וסידורי ביטחון ולרוב הם "ננעלים בחדר סגור ומוגן בירכתי המסעדה".

אובמה חלק את געגועיו לאוכל באינדונזיה, שבה חי מספר שנים בילדותו. בורדיין שאל את אובמה מה דעתו בעניין קטשופ על נקניקייה, והנשיא היה נחרץ בתשובתו ש"קטשופ אינו מקובל על שום מאכל אחרי גיל 8". עבור צופים מסוימים זה היה תענוג גדול וסגירת פן נוסף באישיותו המורכבת והחידתית לפעמים של אובמה, כאשר התגלה היקף נהייתו אחרי אוכל טוב. הוא הנשיא הראשון שרכש 150 קנקני Chemex להכנת קפה, אולי שיטת ההכנה היותר נחשבת בימים אלה של שדרוג משמעותי של קפה באמריקה.

עם כניסת הזוג אובמה לבית הלבן המתינה להם עצומה שעליה היו חתומים 110 אלף אזרחים, שביקשה מהם לטעת גינת ירק בשדרות פנסילבניה 1600. אליס ווטרס, הכוהנת הגדולה של הבישול הבריא מקליפורניה, התנדבה לשרת ב"קבינט המטבח", לבחור שף הולם ולפקח על גן הירקות. מי שמטייל באמריקה נתקל במספר הבלתי סביר של מסעדות, פיצריות וגלידריות שבהן תלוי צילום של הנשיא טועם בסקרנות מההיצע המקומי. בעוד טראמפ האומלל נתפס אוכל פרוסת פיצה עם סכו"ם והצטלם מעל קערת נאצ'וס כדי להפגין את חיבתו הידועה למקסיקו, נהנה אובמה מכל רגע. בעיקר משום שגדל ברחובות הללו ולא בפנטהאוז של בניין שבו אסור היה לשחורים לקנות דירה, ומכיוון שהוא נראה רזה ואתלטי וסיגל לעצמו הליכה קופצנית הנתפסת כסוג של התעמלות ולא החמיץ אף הזדמנות להצטלם זורק כדורים תלולי זווית לסל.

פרופסור שחור, שוטר לבן

יש גרעין של אמת בטענה שאובמה עיוור צבעים, לפחות כך היה בקדנציה הראשונה. זה מה שכה התיש את תומכיו וכה הפתיע את יריביו שלא הצליחו להאשים אותו בנפוטיזם של מוצא ואחוות צבע עור. לעתים היה נראה שאובמה שוכח במתכוון את צבעו, אם כי לא מתכחש לו בכוונה חלילה. פשוט נדמה היה לו שהיו דברים דחופים יותר לתקן בממלכה. משאלת הלב הזאת התנפצה בקדנציה השנייה שבה הפך גזע באמריקה לנושא קטלני ומדמם, נפתחו השורות, השוטרים ירו לשם ספורט ותנועות מחאה הוקמו כדי למחזר את שנות ה–70. מאידך, הוא מינה מספר חסר תקדים של שופטים שחורים, שחרר אלפי עברייני סמים לא אלימים, צמצם את הפער הלא הגיוני בענישה על סמים שונים ולא דומים באפקטיביות שלהם. וכמובן "אובמהקייר" שעזר לכולם ובחלקו היחסי לשחורים.

האירוע הבולט ביותר על רקע היחס הרעוע בין לבנים ושחורים שבעטיו צנחה הפופולריות של הנשיא למספרים מביכים, היה מה שנחרט בהיסטוריה כ"פסגת הבירה". הנרי לואיס גוסט, פרופ' שחור מכובד בן 58 מהרווארד, נעצר ונאזק בפתח ביתו בידי שוטר לבן שעה שניסה לפתוח את דלתו. היה זה רק טבעי שאובמה יידרש לאירוע המביך שרק באורח נס לא הסתיים בירי ומוות ויצדד בפרופסור החשוב. אך עמדתו הקימה קול מחאה - שאמור היה לבשר למרחיקי הראות לאן נושבת הרוח - על העמדה שאותה נקט הנשיא. עד כדי כך שהוא החליט להזמין למדשאת הבית הלבן את הפרופסור השחור והשוטר הלבן ולהניח להם ללבן ביניהם את פרטי האירוע. זה לא היה אירוע מוצלח, משום שאינך פותר 400 שנות התנכלות בפגישה על כוס בירה, ואובמה נותר משתאה ונבוך: "לפניך גבר מבוגר שחור - אפילו אם התנהג באופן מעצבן - ולכבול אותו באזיקים אינו מעשה הגיוני במיוחד כאשר הוא ניצב על מרפסת ביתו. חשבתי שחובתי לומר את דברי".

לעתים נשמע הנשיא כמי ששינן את נאומו האפי של שדר הטלוויזיה וויל מקאבוי מהסדרה "חדר החדשות", כאשר הביע הסתייגות בדלנית מהטענה השגורה אך המחוררת בדבר גדולתה ההיסטורית של אמריקה ועליונותה על פני אומות אחרות. אמריקאים מאוהבים במנטרה החלודה הזאת שהחלה מעלה ירוקת וכבר אינה מייצגת את העובדות בשטח אלא את ההישגים ההיסטוריים לפני רעש קריעת המצעים. לכן תפס הסלוגן של טראמפ "לעשות את אמריקה גדולה שוב" אחיזה כה ניאנדרטלית וחזקה אצל הבוחר שהסתייג ממפגש עם האמת העובדתית גם כשזאת הייתה מעוגנת בחייו והייתה עדות שאינה ניתנת להכחשה.

אובמה לא האמין בגישה הפשטנית לאמריקה יוצאת הדופן שלפיה אמריקאים מוכשרים, הישגיים וחרוצים יותר מאחרים משום שהם נהנים מהשגחה וברכה אלוקית וכי יש להם משימה ייחודית בעולם. אמריקה של אובמה היא אומה שהגדירה את יעדיה בעזרת פילוסופים ותור זהב אינטלקטואלי ושיפרה את החקיקה על ידי מחוקקים נבונים ותנועות מחאה אזרחיות שקולן נישא ברמה.

בגיליונו האחרון עשה הירחון "אטלנטיק" את המתבקש והטיל על הסופר השחור הנחשב טה נהאסי קואטס לכתוב עדות אישית על חייו כגבר שחור באמריקה של אובמה. יש טקסטים שנולדו לרגש ובאו לעולם ללא צירים כואבים.

"אובמה הראה שאתה יכול להיות חכם וקול באותו זמן. הוא לא הביך את בוחריו בסדרה של סקנדלים מגונים ודביקים. הוא לא שיקר. נוכח המיצג של פתולוגיה שחורה, מול הדימויים הצרים של אמהות חד–הוריות המתקיימות על עזרה סוציאלית ובעלים שברחו מאחריות, שהותו בבית הלבן הייתה דוגמה ומופת של משפחה שחורה, בריאה ומצליחה, כולל שלושה דורות ושני כלבים. אובמה הפך לסימבול של השחור השגרתי ולא יוצא הדופן הנמק בכלא. עבור חלק ניכר באוכלוסייה, עלייתו של אובמה השחור לעמדת הכוח האולטימטיבית היוותה הוכחה כי כוכב השריף הלבן איבד מכוחו.

"הם צפו בנשיא קולע לסל, יורה שלשות, מכדרר כרקדן. הם ראו אותו מחליק כאפה לעובד הניקיון הלבן באולם ההתעמלות. הם ראו את אשתו רוקדת עם ג'ימי פאלון ומדגמנת שערי מגזינים יוקרתיים שעד לא לפני הרבה זמן היו שמורים לנשים לבנות בלבד. מחזיקי התגים הרשמיים רתחו מכעס. הם רצו את ארצם חזרה וגם שבועיים לפני הבחירות לא היה להם מושג קלוש שהם יקבלו אותה בריבית. אובמה לגלג בנאומיו על דמותו של השחור ולא היסס להמליץ לאחיו לסגור לעתים את הטלוויזיה, להפסיק לאכול ג'אנק פוד ולחדול מלטפול את כל הבעיות שלהם על הלבנים.

"היסטוריונים יעבירו את המאה הבאה בניתוח כיצד הידרדרה אומה כה בריאה ובעלת מסורת דמוקרטית, במהירות רבה כל כך ובקלות רבה כל כך, לפתחו של פאשיזם. אין צורך להתאמץ כדי להסיק כי שמונה שנות קמפיין של גזענות גלויה וחשופה נגד מנהיג העולם החופשי סללו את הדרך".