מי שכותב בימים אלה סדרה לטלוויזיה, אני נדרש כל הזמן לשכלל את הדיאלוגים בתסריט ולגרום להם להישמע כמה שיותר אמיתיים, כמה שיותר “מדוברים". למי שלא עוסק בתחום נדמה שזה דבר קל, אבל זה ממש לא כך. הצורה שבה שיחה בעל פה מתנהלת שונה מאוד מהצורה שבה מתנהלת שיחה בכתב. שיחות בעל פה הן הרבה פחות מסודרות ממה שנדמה. הן כוללות למשל קפיצות מנושא לנושא בתדירות די גבוהה ובעלות קצב ייחודי שלא קל להגיע אליו במדויק בכתיבה. כמו כן, ישנו כמובן העניין של הסלנג הדיבורי והצורה שבה אנשים נוטים לצקת את ביטויי הסלנג אל תוך המשפטים שיוצאים מפיהם. גם לזה קשה מאוד להגיע במדויק. זהו אתגר שככל שמתקדמים בכתיבה התסריטאית מבינים את גודלו.
כדי לשכלל את יכולות הכתיבה המדוברת שלי החלטתי לשבת בבית הקפה הסמוך לביתי ופשוט להאזין לשיחות שמתנהלות סביב השולחנות לידי - ודרך כך להבין את ״החוקים״ של השיחה המדוברת. העניין הוא שזה היה קצת מוזר לשבת לבד בבית הקפה במשך ארבע שעות. כל הזמן התקרבתי עם הכיסא, כאילו במקרה, אל מוקדי שיחה.
בשלב מסוים אחד המלצרים אפילו העיר לי על כך וביקש ממני להפסיק עם הפעילות המשונה, שלדבריו גרמה לאנשים בכמה שולחנות להרגיש לא בנוח. מה גם שבשביל לזוז בכיסא בלי לקום ממנו ולהזיז אותו (מה שיהיה ברור מדי), אתה נאלץ לדחוף אותו על ידי קפיצות קטנות בעודך יושב עליו. הבעיה היא שהעניין הזה דורש שרירי בטן של לוליין בקרקס. כך מצאתי את עצמי במשך יומיים שלמים במצב די קשה, כשאני לא יכול להזיז את הבטן מרוב שהשרירים שלי באזור זה היו תפוסים. היה לי ברור שאני צריך לשנות טקטיקה.
ישבתי וחשבתי איך אוכל להקשיב להתנהלות של שיחות אמיתיות. תחילה חשבתי על הטלוויזיה. לצפות בתוכניות אירוח ולהקשיב לשיחות שם. אבל מהר מאוד הבנתי שהשיחות האלו הן לא טבעיות אלא מותאמות לטלוויזיה. המנחה מנתב את השיחה בצורה מלאכותית למקומות שהוא רוצה להגיע אליהם, והאורח מודע למה שהוא אומר מכיוון שזו טלוויזיה. כמובן שבחיי היומיום אנשים לא כל כך מודעים למה שהם אומרים, ואין אף אחד שמנסה לנווט את השיחה למקומות שייטיבו עם הרייטינג ויתאימו לברייקים של הפרסומות.
במשך זמן רב ניסיתי למצוא פתרון לבעיה, עד שבסוף עליתי על זה - הקלטות סתר של שיחות טלפון בין עבריינים, שמבוצעות על ידי המשטרה. שם אפשר לשמוע שיחות אמיתיות, בצורה הכי מדוברת שיש.
ויש שפע של שיחות מהזן הזה. רק תקיש ביו־טיוב ״שיחות של עבריינים״ או ״הקלטות עבריינים״ ומיד תקבל מבחר מדהים של שיחות מוקלטות. יש שם כל מה שאתה רוצה. ישנו הרב פינטו שמדבר עם שלום דומרני ומנסה לשכנע אותו לעזוב את ״המדינה המזופתת״ ולעבור לארצות הברית. ישנם האחים חי ואסי ועקנין שדנים בצורך הבהול להחזיר חוב של מיליונים לאחים אברג׳ל (מאיר ויצחק), ישנו איתן חייא וחני ג׳רבי המשוחחים בטלפון לאחר התקיפה של יצחק אברג׳ל, ישנו שי מוסלי המדבר עם מקורבו אביאל ווהב ומבקש ממנו להשיג לו ״מגן דוד״ (מה שעל פי המשטרה הוא שם קוד לנשק חם), ויש עוד שיחות רבות וטובות.
***
אין ספק שלמדתי המון מההקשבה לשיחות האלו ושיפרתי בזכותן את יכולותי בתחום כתיבת הדיאלוגים. הדבר הבולט שלמדתי הוא שהרבה משפטים לא מסתיימים בכלל כי הם נקטעים על ידי הצד השני בשיחה.
אך עדיין הייתה בעיה אחת שצפה כל הזמן כשהקשבתי לשיחות: כמעט כל העבריינים המוקלטים מדברים בסלנגים די דומים, וזה לא מתאים לכל הדמויות בתסריט.
אהיה יותר ספציפי: הסדרה שאני כותב היא על הנעשה במחלקה פסיכיאטרית. אחת הדמויות המרכזיות היא של פסיכיאטר בכיר מהמחלקה שמגיע ישירות מהעולם האשכנזי, האליטיסטי, של מדינת תל אביב. הצורה, הקצב והסגנון שבהם מדבר מישהו שמגיע ממציאות כזו שונים מאלה שבשיחות של העבריינים, שמגיעים ממציאות אחרת לחלוטין. וזה מציב אותי בבעיה גדולה בפיתוח של הדמות.
לכן כששמעתי על ההקלטה של השיחה בין ראש הממשלה נתניהו לנוני מוזס ישר צהלתי. גם נוני וגם ביבי צמחו באותה סביבה שהדמות של הפסיכיאטר הבכיר צמחה בה. ״ההקלטה הזו היא בדיוק מה שאני צריך בשביל להבין את הדיאלקט של דמות הפסיכיאטר״, אמרתי לאשתי מיד כששמעתי על ההקלטה.
נכון למועד הכתיבה של טור זה, 14:00 ביום שני, 9 בינואר, עדיין לא פורסמו ההקלטות עצמן. היו רק טעימות, ציטוטים. אני ממש לא מבין למה ההקלטות לא נחשפות. אולי זה קשור ליועץ המשפטי מנדלבליט, שעליו אומרים שהוא מעכב כל דבר שקשור לחקירות נתניהו. קראתי כבר בכמה מקומות שבמשטרה אומרים שהיציאה לחקירה הגלויה של נתניהו קיבלה את אישורו של מנדלבליט והפכה לציבורית באיחור של כמה חודשים טובים. הדבר מאוד מכעיס אותי. אני רק חושב לעצמי מה היה קורה אם היה יועץ משפטי אחר, אחד כזה שלא מקורב לנתניהו ולא היה עושה לו הנחות. בטח כבר הייתי מסיים את התסריט הזה.