"הלול" היא קבוצת הוואטסאפ של ארבע חברות מהצבא. החיים לקחו כל אחת מאיתנו למחוזות אחרים, וההתכתבות היומית שומרת אותנו בקשר. יכול להיות שאני משוחדת אבל השיחות שלנו, מתישות ככל שיהיו לפעמים, הן מיקרוקוסמוס של הדברים שמעניינים את כולם. אנחנו מתחילות את הערב בתגובה למשהו שראינו בחדשות וממשיכות באכילת ראש מתמשכת על האופן שבו זה ישפיע על החיים שלנו. הלכתי לשירותים? חזרתי ל–85 הודעות שלא נקראו.



אסור למצמץ. מאיה בספורט ובפרטי הטריוויה שהיא לומדת בבית הספר לרפואה, נעמה בענייני ארצות הברית, איה על פוליטיקה מקומית, ואני שם בשביל הצחוקים, בחיי שאין לי מה לתרום לחבורה הזו - אבל הן עדיין לא עלו על זה, אז אל תגלו להן.



כמה חדשות יש בעולם הזה בכל שבוע, יא אולוהים! ובכל זאת מה שמעסיק את הלול בימים אלה יותר מכל נושא חם שעל סדר היום הוא הגעתן של בנות הדור הבא לגיל שבעבר היה מכונה "גיל שנתיים הנורא" והפך ברבות השנים ל"שנה עד ארבע הבלתי נסבלות". קצת טראמפ, קצת פרשות 1000–2000 ועשרות אלפי התכתבויות על השתטחויות, צרחות ורגשי אשמה. כולנו תופסות מעצמנו בחורות פלדה, כאלה שלא ניתן לערבב בקלות ובטח שלא נופלות למניפולציות רגשיות של פעוטות, ובכל זאת אפשר היה להרגיש את הגוש בגרון של כל אחת מאיתנו גם בלי אימוג'י שימחיש.



אחת רוצה להחליף את אח שלה באחד שלא עושה קקי, השנייה מתנהגת כמו החתול בסרטונים האלה מיו-טיוב, שמעיף חפצים משולחן הקפה רק כדי להראות לבעלים שלו מי שליט הבית, השלישית לא מוכנה שאמא שלה תתקרב לאבא שלה. כאילו הן קראו על הפסיכולוגיה של התפתחות ילדים ויישמו כל התנהגות מעייפת שקלטו מהספר. יום יבוא והמתבגרת שלי עלולה למצוא את המילים האלה, אז לא אעשה לה פדיחות עם תיאורים מפורטים מדי, אבל בואו נגיד שבשבוע שעבר זה הגיע לשיא באגרוף לעין. האגרוף שלה, העין שלי, רק לשם הבהרה. נקודת האור היחידה שיכולתי למצוא בסיפור הזה היא שהילדה שלי חזקה רצח, לרגע כבר חשבתי שאאלץ להמציא איזה סיפור על נפילה במדרגות כדי שלא יחשדו בבן זוג. לא ממליצה לאף אחד להתעסק איתה.



 "בסוף הכל מסתדר" 


צחוק בצד, זה גיהינום. השלב הזה שבו ילדות חכמות, חכמות מאוד, מרגישות שהן צריכות יותר שליטה בחיים שלהן ולא מצליחות לבטא את זה בדרכים נורמליות מלבד התקפי טנטרום מהסוג שמנפץ חלונות, הוא שלב שראוי לעבור אותו עם מכונת זמן או תרופות הרגעה. להורים, להורים! תירגעו. היא צורחת עד לב השמיים שהיא רוצה את אמא ואז מגרשת אותה בקריאות "אל תתקרבי אלי", היא רוצה מים בכוס הוורודה ומטיחה אותה לרצפה סתם, בלי סיבה נראית לעין, ובאופן כללי היא בוחנת עד כמה היא יכולה להפוך את המציאות, שמוכתבת לה על ידי הרודנים הרשעים שנקראים ההורים שלה, לאחת אחרת שבה היא מחליטה מה נכון ומה לא ואין עניין בעקביות. אפילו איצקו הכלב מוצא שולחן להתחבא מתחתיו כשהיא חוזרת מהגן.



אז אנחנו בוכות אחת לשנייה, וכל אחת מספרת את המור"קים שלה בניסיון להוכיח שלה, רק לה, מגיע הבראוני האחרון (למעריצי "נוטינג היל"), היא הסובלת האולטימטיבית, שיחה באווירת חוסר אונים כזה שלא מתאים לנו ובצעד נואש החלטנו להתעמת עם ההיסטוריה שלנו ולשאול את מי שגידלו אותנו אם גם אנחנו היינו כאלו. כולנו חזרנו לטלפון עם אותה התשובה - אנחנו היינו זהב. המסקנה המתבקשת היא שהורות עוברת אידיאליזציה, ממש כמו קשרים עם אקסים בשלב שבו את מנסה לשכנע את עצמך שהפרידה הייתה טעות ומערכת היחסים הייתה נטולת פגמים. האמהות שלנו לא זוכרות איך העלו אותנו עם אחיותינו ואחינו שלוש קומות ברגל כשלא הייתה עזרה בסביבה, הן לא זוכרות את הריבים או העונשים, לא את טיבם או אפילו את קיומם. מבחינתן נולדנו בגיל 25 בערך - גמולות מחיתולים ומהתנהגות לא רציונלית. אז תגידו שאנחנו חננות? מקובל, אבל גם ההורים לילדים המרדנים ביותר, בגיל מאוחר יותר, ישווקו את התקופה ההיא כ"יזמות מוקדמת".



איה מבקשת להדגיש שהרגעים החמודים מפצים על אלה הקשים, ובלב אני יודעת שהיא צודקת, אבל גם מרגישה שהבת שלה, המתוקה והגאונה, רק מחממת מנועים לקראת הדבר האמיתי. מזל שאנחנו אוהבות אותן אהבה שאינה תלויה בדבר, הטבע סידר את העניין הזה לא רע.



בסוף הכל מסתדר. אחרי כמה שנים של תנועת ההתנגדות העממית שמתחילה עם פתיחת העיניים בכל יום ועד עצימתן במלאכיות מופתית - הכל מסתדר. השמועה מספרת על גיל 17 בערך, לקראת הגיוס. לא ברור אם הצבא מיישר אותם, או שאחרי שנים של טפטוף אינסופי על כללי ההתנהגות הסבירה הם מחליטים להעמיד פנים שהפנימו דווקא במסגרת שאינה הבית, אבל זה קורה. כמו דד-ליינים - בסוף הם מגיעים והעבודה מוגשת. כמו דאגות שמציפות אותנו לקראת פרשת דרכים - בסוף הכל מסתדר. אפשר להתנחם מהעובדה הזו בעיקר בדיעבד. בינתיים נמשיך את הדיונים הליליים שלנו בידיעה שאנחנו לא לבד.



חייבת לסיים, הבוסית שלי קוראת לי.