"נשים מכל העולם מפגינות נגד טראמפ. בחיים לא היה דבר כזה. אבל מה זה יעזור להן? הוא כבר נבחר. ראית את הטקס? ראית איך הילרי ומישל צ'ילבות? את חייבת לכתוב על זה". זה מה שאמרה לי מישהי שתפסה אותי ביציאה האחורית של הבניין מהחניון התחתון. זכיתי למצוא דירה בתל אביב עם שני חניונים מרווחים, עליון ותחתון. שני מפלסים. ואני, לא רק שלא מחזיקה רכב אלא שכרגע גם לא נראה אחד כזה באופק. אבל יש לי ים חניה. סיפור חיי בשני משפטים.
בבקרים מסוימים בשבוע שבהם קיים בי רצון מועט לפגוש עוברים ושבים, אני בורחת לי אל הרחוב מהחניון התחתון. מפלט מהיר. חשוך ואינטימי וקצת מפחיד בלילה. אבל זה הבית שלי כבר ארבע שנים ואני לא מפחדת. עבורי זה מרחב מוגן שמשמש לא רק בעת מלחמה בניין של 30 משפחות, אלא גם מפחית התנגשויות אנושיות בעתות של חרדה חברתית שמפעם לפעם מרימה לה ראש. מעט מאוד אנשים עוברים שם בשעה תשע ביום ראשון בבוקר. אבל רצה הגורל ופגשתי את הרוקחת השכונתית שחלפה בדיוק כשיצאתי מהבניין. יומיים אחרי ההכתרה. יומיים אחרי שהפיד שלי הוצף במבט הנוזף של הילרי בביל. “הכל שטויות, תאמיני לי. אבל את חייבת לכתוב על זה", היא אמרה לי שוב.
פעם כשדיברתי עם הרוקחת הדעתנית על כדורים נגד שיעול ועל כמה קודאין הוא חומר לא בריא וקצת מחוץ לחוק, התחננתי בפניה שתיתן לי חפיסה שאשתמש בה רק במקרי חירום בשידורי רדיו, ועל הדרך סיפרתי לה שיש לי טור שבועי. אני יודעת שטובות הנאה הן טרנד. אבל אני משתמשת במעמדי לא כדי לקבל מתנות חינם אלא בעיקר כדי שרופאים, רוקחים ובעלי שררה בעירייה יאמינו לי שאני בסך הכל טיפוס נורמטיבי. אדם מן היישוב שכותב בעיתון וזקוק מדי פעם לעגל פינות בחוק. מרשמים שתוקפם פג למשל. למזלי זה עוד עובד.
מאז, הפכה הרוקחת לקוראת קבועה של המדור, אך לאחרונה החלה להעיר שאני כבר לא כל כך צינית “כמו פעם", או עצבנית “כמו שהיית בקיץ" או יוצאת נגד אפליית נשים או מגיבה אחרי כל הטרדה מינית שנחשפת או הערה שוביניסטית שנזרקת לאישה כלשהי, או מתלוננת כמה גברים הם עם מעצבן. “את יודעת שגברים הם עם מעצבן, נכון?", היא בדקה. כן, ברור. עניתי לה ושאלתי אם היא יכולה לתת לי עוד עשירייה של קודאין כי אני מפחדת לקבל התקף שיעול באמצע שידור.
“תכתבי על זה שגברים הם עם מעצבן", אמרה ותהתה אם אולי אני מאוהבת עד השמיים לכן “התרככתי". הסברתי לה שעוד לא אבדה לי הציניות, שטרם התאהבתי שוב עד מעל הראש, אבל אני מבטיחה לציין בטור הבא את העובדה הזאת על הגברים. “גם אני לא מבינה אותם כבר", עניתי והיה נדמה לי שהיא נרגעה.
הסברתי לה שלאחרונה אני לוקה בתסמונת האסקפיזם שנגרמה מנגיף אימתני של צרות שלא מפסיק להכות מכל כיוון אפשרי והפך אותנו לאדישים, לכן אני מנסה להתייחס לדברים הקטנים החשובים באמת שלא שמים אליהם לב יותר. “את מכירה את זה שכבר נמאס לך מהכל?", אני שואלת ומסתכלת על העלון שהוציא בית המרקחת השכונתי עם כל הדרכים הטבעיות לחסן את הגוף נגד שפעת.
נמאס לי, אמרתי. כל הזמן מתקיפים אותי מכל מקום. אם זו לא מלחמה, אז זו שפעת; אם זו לא שפעת, אז זה סארס; אם זה לא סארס, אז זו עוד אזהרה מסוטים ברחובות, מחניונים חשוכים, מדונלד טראמפים, ויש גם טוקבקיסטים מרגיזים והודעות בפרטי כמו: “ערה?" ו"למה את לא עונה, יא סנובית תל אביבית, אחר כך את מתפלאת שאת לבד?".
אחר כך חשבתי על זה שאני חושבת שאני קצת מקנאה בנשים ואולי באנשים שמסוגלים להוביל על כתפיהם מאבקים הרי גורל. הפגנות ענק. לא לנוח או לדבוק באזור הנוחות. להסתכל החוצה ולא רק פנימה. קצת נדמה לי שככל שנעשה יותר רע בחוץ הצורך למגן את המרחב הפרטי שלי בטוב, בשמחה ובשקט נפשי גובר. לא מתוך אגואיזם כמו מתוך יצר הישרדותי. גם אם ככה לא עושים במקצוע, וגם אם ככה זה העולם. גם אם זה אולי מתבקש ממני תמידית.
גם אם הדרך היחידה לעשות רעש היום ממשהו היא דרך ציוצים ציניים בטוויטר, ושיתופים ועצומות וחתימות. וגם אם אני אישה. גם אם אני חושבת שגברים הם עם מעצבן. תכלס, גם אנחנו לפעמים מעצבנות. אבל פחות. ובכלל, האנושות מעצבנת. אבל איך אפשר להתלונן על משהו כשיש מלחמה בסוריה. שזה חמש דקות מפה. וזה באמת מעצבן. אפילו יותר מטראמפ.