קחו לדוגמה את מלניה טראמפ, שמשקיפה על רובנו ממרומי מאה ושמונים הסנטימטרים שלה: מאחר שאני רומנטיקן חסר תקנה, לא אטען שלא תיתכן אהבת אמת בין צעירה סלובנית לגבר אמריקאי שמבוגר ממנה ב–21 שנים. ממש לא. מה שכן, אני מקווה מאוד שהעובדה שהיא ממש יפה וחטובה והוא ממש עשיר - לא הרגה להם את אהבת האמת שהייתה בוודאי ניצתת ביניהם בכל מקרה.
זה לא שאני מחפש להתגולל על הגברת הראשונה של ארצות הברית (לידיעת הקורא דונלד טראמפ: “להתגולל" זה בסך הכל משהו בעברית ארכאית), אבל מלניה היא דוגמה נאה (ואפילו נאה ביותר) לאופן שבו אנו תופסים לא רק נשים וגברים, אלא גם את עצמנו.
האם העובדה שגם ב–2017 נשים נמדדות בעיקר על פי מראן, היא תוצאה של אלפי שנות ציביליזציה שחינכה אותנו לכך שתפקידה הראשון במעלה של אישה הוא להיות יפה - כפי שטוענות הפמיניסטיות? או שמא הציביליזציה רק העניקה ביטויים תרבותיים למה שהאינסטינקט הכי בסיסי שלנו בוחר בו באופן טבעי, כפי שטוען אני?
מאחר שלא מעט קוראות מוציאות עכשיו את הסכין של הבשר מהמגירה ומשחיזות בתנועות אטיות, שמא אני עומד לטעון שאישה יפה לא יכולה להיות גם מבריקה, אז אני לא אטען את זה. מה שאני כן אומר הוא שמעט מאוד כדורגלנים הופכים בסוף למרצים במכון ויצמן.
המשפט האחרון דורש הסבר: רובנו לא מתאמצים להשיג דברים שנמצאים ממילא בהישג ידינו. כלומר, אם ילד שהיה מעביר בין הרגליים את הילדים הגדולים של השכנים המשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בזמן שהילדים האחרים בכיתה שיננו נוסחאות במתמטיקה כדי לשרוד את הבגרויות, ואם כבר בתיכון החברה שלו הייתה הנערה הכי יפה בשכבה - ובגיל 18 הוא כבר הרוויח יותר ממה שכל חבר שלו ירוויח בעבודה “רגילה" גם בעוד עשר שנים ושני תארים, הרי שאין לו סיבה ללמוד פילוסופיה.
זה לא בהכרח שהוא לא יכול להבין את שפינוזה, זה יותר ברמה של “למה לו?", במיוחד כשהחבר'ה מהנבחרת כבר חיברו את הפלייסטיישן לטלוויזיה במלון ושממול יש אחלה “מול" לשופינג - ושאחרי המשחק, בלי קשר לתוצאה, ילכו כולם למועדון שבו נשים שכאילו נגזרו מקטלוג של הלבשה תחתונה ירמסו אחת את השנייה כדי לפזז לידו. מילא שאין לו סיבה לקרוא: אם שפינוזה, דקארט או ניטשה היו טובים כמוהו בכדורגל או בנשים, הם כנראה לא היו כותבים מילה.
רוצה לומר: הכורח אינו רק אבי ההמצאה, כפי שנהוג לומר, אלא גם אבי ההשכלה, החריצות, ההתמדה ועוד דברים שאנחנו עושים כדי להשיג דברים שלא באים לנו בקלות, כפי שהם באים לאנשים עם קצת יותר מזל, כישרון מולד, חוכמה - וכן, לפעמים אפילו יופי.
אגב כדורגלנים, הנה תשובה לשאלה למה הם לא רצים כמו עמיתיהם האירופים: האם מישהו מכם היה “מתאבד" על שעות נוספות לו המשכורת הבסיסית שלו הייתה מכסה את כל צרכיו ועוד משאירה עודף?
בחזרה לשדרות פנסילבניה: אני לא רוצה לטעון שהגברת טראמפ אינה חכמה או משכילה דיה. אדרבא: אף על פי שהחלה לדגמן כבר בגיל 16, היא נרשמה לאוניברסיטה ואפילו למדה שם עיצוב וחקלאות (?!), באמא שלי שאני לא ממציא עכשיו. היא אומנם לא סיימה את התואר הראשון, אבל כנראה שלא מוכרחים תואר ראשון בשביל להיות גברת ראשונה, ובכלל, מה אני כבר יודע? אולי הפריצה האקדמית שלה בכלל עוד לפניה? אולי יבוא יום ובגינת הנוי שבחצר הבית הלבן עוד יפרחו אפונים שיגרמו לאלה של אבי הגנטיקה מנדל להיראות כמו שקיות של סנפרוסט? אני לא אומר שלא: אני אומר רק שאם הגברת המצודדת הזאת - שגם בגיל 47 מסוגלת לגרום לכל העולם לדבר על גזרתה הדקיקה, הפכה ממלניה קנאווס לגברת טראמפ כשהיא מנצלת באופן המיטבי את מה שנתן לה הטבע (או האל הטוב, לפי מי שהצביע עבור בעלה), הרי שהיא ראויה בהחלט למעמדה.
באופן מוזר, דווקא נשים שעמלות כל חייהן להיראות קצת יותר טוב באמצעות קוסמטיקה, דיאטה, מכוני כושר ואפילו רפואה פלסטית, היו אמורות לפרגן לה. במקום זה הן כבר מתגעגעות למישל א', הדיירת הקודמת בבית הקלפים!
בעצם, מה הפלא?
גם מישל היא אישה נאה (אבל לא יפה מדי), גם היא נראית בריאה ובכושר (אבל לא בדיוק חתיכה לוהטת), והכי חשוב: היא הוכיחה לעולם שגם אם את אישה שחורה שלא נראית בדיוק כמו ריהאנה, את יכולה - בעידן שבו נשים יכולות להשיג באמת הכל - להגשים את החלום ולזכות בגבר שווה במיוחד.