השמיים מעל עמונה נצבעו בבורדו עז. השמש באה ללטף בפעם האחרונה את לחייהם חרושות הדמעות של תושבי המקום. העלייה להר מפותלת וקשה. הקור צורב. זהו יומו האחרון של המאחז הוותיק, זה אקורד הסיום, והוא מינורי וצובט את הלב.



כתבים מטפסים על הגגות או זוחלים מתחת לקרוואנים עם הצעירים המתבצרים. תוחבים מיקרופונים קפואים ומראיינים את נוער הגבעות, שבא בכפור הנורא לתמוך במשפחות ולא לתת ליישוב יהודי בארץ ישראל ליפול בשקט. אני נמצאת בקרוואן של משפחת וידל, אילת והלל האצילים, הפשוטים והתמימים. נכון, הדרמה והפירוטכניקה, הרעש והריצה מתחוללים בחוץ, אבל הסיפור האמיתי הוא של המשפחות, בפנים, בלב.



זאת אשליה לחשוב שאנו מלווים אותם בשעותיהם האחרונות בביתם. כי ביתם כבר אינו ביתם. הוא פרוץ לכל אדם, זה המחבק וזה המגרש. הילדים כבר לא כאן, הם אצל סבא וסבתא ברעננה. אין לילה, אין יום, אין עבודה, אין שגרה ברוכה. לא היה רגע להיפרד ממנה. וכמו בבית אבל, כבר לא מחכים לתשובה ועוד ועוד מנחמים נכנסים בדלת, באים ויוצאים, אוכלים מרק חם שאמא של אילת בישלה, ומתח באוויר.



הבנות מספרות צ'יזבטים איך עלו באישון לילה, אחת שולפת קוצים מידי חברתה שנפלה כשרדפו אחריה שוטרים במעלה ההר. כולם טרוטי עיניים. פעיל ליכוד פתח לשכה קטנה על הספה ומנסה לגייס חתימות של שרי הליכוד, להחזיר את סעיף 7 לחוק ההסדרה. "נכון, לעמונה זה כבר לא יעזור", הוא משדל אותם בטלפון, "אבל זה ייתן להם הרגשה טובה, שהצילו את נתיב האבות ואת עפרה". חלק משתכנעים.



הלל מגיע ומביע זעזוע מחומת הברזל וגדרות התיל שצמחו בן לילה סביב ביתו. "את יכולה לדמיין שיעשו זאת לכפר ערבי?!", הוא שואל רטורית, "יקיפו אותו וימחקו אותו מעל פני האדמה? איפה נשמע כדבר הזה?!".



יוצאים אל הקור. כל אחד מתמודד בדרכו. בבית של משפחת רז יושבים נערים על המדרגות ובתוך הבית ולומדים תורה (נסו רגע לתרגם את הסיטואציה ל"חילונית": אתם יכולים לדמיין קבוצת בני נוער ממוצעת שיושבת מתוך הנעה פנימית ולומדת את כתבי ברנר או סארטר? אין לזה אח ורע, לדעתי). הנערים ליד הבית של וייס מחזקים את הביצורים: סוחבים עוד אבנים, דופקים עוד קרש לחלון. הם מבקשים שלא אצלם. במרפסת של משפחת ברוכי מתחילה מסיבת טראנס ברסלבית, בהשתתפות כ־30 נערים המרימים את הידיים גבוה לשמיים במצוות רבי נחמן. "היום נחזיר כמה מג"בניקים בתשובה!", צועק אחד.



רויטל הלברשטט עשתה את הלילה בעפרה ועלתה להיפרד מהבית שלה. היא מסתובבת בשבילים שהיו כל עולמה בשנים האחרונות ומצלמת בשביל לזכור, בשביל להראות לכולם את המאסות האדירות של השוטרים שהגיעו להתעמת איתם, ולפנות אותם מהבית שלהם. "דמייני מה היה קורה אם היו מפנים את כל האנרגיות המטורפות האלה לטוב", היא מקוננת.



מארג אנושי שנפרם באחת



אנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן. חברות ושכנות באות להיפרד מהקרבה הזאת, מלגור במרחק כמה צעדים מאילת. הרגליים רצו לעשות בפעם האחרונה את הדרך שעשו מיליוני פעמים בעבר. בדרך לסעודות שבת משותפות, לשתות קפה ביחד, לשאול סוכר או ביצה, לבכות על הכתף, לצחוק ביחד. מארג אנושי עדין וחזק שנפרם באחת.



בשבילים כולם מתחבקים: חיבוקים שטחיים בין הנערים, עמוקים ומחזקים בין התושבים. הלל שולח את הרחפן לטיסה וחוזר מבועת: עשרות אוטובוסים עולים בשביל המפותל ליישוב. "הלוואי והמלחמות והמבצעים שלנו היו מתנהלים ככה", הוא אומר בציניות. הנערים רצים לקצה ההר, חלקם רעולי פנים. המתח עולה ואיתו המרמור: נגד הפוליטיקאים שתופסים טרמפ על הגירוש הזה וסובבים במאחז לחפש מיקרופון פנוי, נגד בג"ץ, נגד יש דין. "אני יוצא מהבית עם ידיים באוויר, כמו הילד בשואה", אומר תושב, ספק בצחוק, ספק ברצינות.



ברק, רכז מחוז ירושלים מתנועת בני עקיבא, הגיע כדי למתן ולהרגיע את הנערים והנערות. "יש לי מלא חניכים פה", הוא מצהיר. "צריך לוודא שלא נגררים לאלימות". במקביל, חברת תנועה אחרת מדברת עם הבנות: "אם מישהי ממש בלחץ, אפשר לרדת, אתן יודעות. לא חייבים".



בינתיים האוטובוסים כבר הגיעו להר, ומהם זורמים נחילי שוטרים. אלפי שוטרים, לבושים סווטשירטים כחולים, יוצרים על הקרקע צורת V ענקית, כמו ציפורים בנדידתן המורות על הכיוון במעופן. רק שמי שעפים מכאן היום הם בעלי הבתים, שלא בחרו לנדוד.



אבל ההבדל בין עכשיו לפעם הקודמת בולט מאוד לעין: אז, לבושי שחור ואפור הם באו, כמו כוחות השחור. עם סוסים ואלות הפוכות, בלי תגי שם, בלי קשר עין, קסדות ומגינים, ואפס סבלנות והכלה. הצלקות הנפשיות שהותיר הגירוש מגוש קטיף, צפון השומרון ועמונה בלבם של המגורשים וחלק מהמגרשים, הוא מחיר גבוה מדי, שהמשטרה כנראה לא רצתה לשאת גם הפעם.



גם התהום שנפערה בין העם לבין המשטרה, חוסר האמון, פעפוע של מרידה נגד החוק ואוכפי החוק, גם את המחיר הזה בחרו במשטרה לעקוף הפעם. מה שדוברת המשטרה מכנה ביובש: "המסקנות הוסקו".



אבל גם הדרג המדיני לא רצה פינוי אלים. האמת, הוא לא רצה פינוי בכלל. הפינוי הזה, בניגוד לקודם שאהוד אולמרט רץ אליו בנפש חפצה כדי לשבור סופית את רוחם של אנשי הימין שנוא נפשו, נכפה הפעם על ראשי המדינה, שניסו להתחמק ולדחות ולהתמקח ולהמתיק. נכון, עדיין הקור והסיטואציה הבלתי נסבלת שברו לעתים את קור הרוח, והאיפוק, שנשמר באופן כמעט מופתי משני הצדדים, נסדק לעתים; אך המחאה הייתה מכובדת, והפינוי היה מכובד. כך צריך. אף אחד לא בא לדרוס שוטרים, אלא רק לזעוק כשהיישוב הזה נחרב. סתם. 



"אתמול הבנתי שנגמר"



השוטרים סוגרים על הבית. הלל יוצא אליהם וצועק שיירדו מהדשא שלו. הוא מחלק לכולם קלפים ממשחק של אחד מהילדים, אולי תזוז נימה בלבם. זה נראה חסר סיכוי, ופתאום, שוטר נדחק על ידי שניים מחבריו, האוחזים בו בשתי זרועות. אחריהם עוד שוטרים מלווים אותם בריצה. הנערים עומדים משני הצדדים, מוחאים כפיים ומריעים לו. לסרבן הראשון. הלל, מעודד, צועק לשוטרים: "תסתכלו על הכפרים הערביים מסביב. החמאסניקים מריעים לכם. קדימה, משטרת ישראל, זה היום הגדול שלכם. באתם לקרוע אמהות, להרוס חדרי ילדים, לפנות בתים של יהודים. העיקר שאתם ממלאים פקודה. תזכרו את היום הזה כל החיים שלכם ותתביישו".



"אתמול בלילה הבנתי שנגמר הסיפור", אומר מאיר הורביץ, תושב עמונה. לשעבר. "כשראיתי את הכוחות בשטח הבנתי שזהו. אני לא נפרד עכשיו, אני נפרד כבר שנתיים בערך. כל הזמן הזה הייתה תקווה, ועכשיו גם השבב שנשאר נמוג. אני בכלל לא כועס על השוטרים, הם סתם מבצעים את מה שפקדו עליהם. אני כועס על המנהיגים שלנו, שבמקום להוביל הם מובלים. כולם מובלים במשחק הזה חוץ מבג"ץ, בג"ץ עושה מה בא לו".



אילת נשברה כשפינו אותה. בניגוד לבעלה, שפונה בכוח בעודו מתעמת מילולית עם השוטרים, היא ביכתה את הסתמיות של המהלך, שכולו מובל מרוע. "בחיים לא חשבתי שאהיה במצב הזה", אמרה מתייפחת. "אני מקווה שזה לא יקרה יותר לעם ישראל בשום מקום. במקום לבנות - פשוט הורסים. בשביל מה?! לא היה פה כלום ועכשיו יש פה כאלה חברות טובות וקהילה יפה. זה פשוט סתם. דבר רע ומיותר".



והיא צודקת. גם בנוגע לעמונה וגם בכלל, בנוגע לכל פינוי והרס יישובים יהודיים מקום המדינה ועד היום. בנוגע לעמונה, רק על חלק מזערי משטחה יש תביעת בעלות פלסטינית. בכל מקום בקו הירוק היא הייתה נסגרת בפיצוי בעל הקרקע. לו הייתה מוחלת ריבונות, כך היה קורה. בעל הקרקע לעולם לא יוכל לבוא לגור עליה או לעבד את אדמתו, בשל הסמיכות ליישובים ולמתקנים רגישים.



תושבי עמונה הציעו פיצויים בכסף או באדמה אחרת לבעל הקרקע שעליה הם ישבו בתמימות, בלי מטרה לגזול מאיש מאום, כמובן. אילולא התערבה עמותת יש דין, אולי היה מסכים לפיצויים אלו, וכך מרוויח משהו משטח שלעולם לא יממש. ההרס הוא לא לטובת החוק, לא לטובת הערבים. מקורו ברוע לב, בשנאת המתיישבים האצילים והגיבורים, ובג"ץ משתף פעולה עם המגמה.



אך לא רק בעמונה. גם בגוש קטיף, שמאז שעזבנו העולם לא אהב אותנו כמלוא הנימה יותר, ולא הוריד את הרגל מדוושת הדורסנות כלפינו. נסוגונו עד גרגיר החול האחרון, בלי שאף אחד יבקש מאיתנו לעשות כן. פירקנו קהילות פורחות ובריאות, דונמים של חקלאות למופת, ומצבנו המדיני והביטחוני רק הורע. וצפון השומרון הוא התוספת התמוהה להתנתקות ההזויה בכללה. ומגרון וגבעת האולפנה. ועכשיו עמונה. האם יצא משהו טוב מזה? אילת צודקת. זה סתם, הרס לשם ההרס.