המפגש התקיים יום לאחר שהגיעה אל ריבלין בקשת החנינה של אולמרט ואחרי שיחת ההבהרה שערך עם עמיתו המקסיקני. הקהילה היהודית במקסיקו פנתה לנשיא בבקשת עזרה בהולה בעקבות הציוץ של נתניהו בענייני חומות הפרדה. ריבלין הסכים לנקות אחרי נתניהו והדגיש שלא הייתה כוונה לפגוע במקסיקו והיחסים כרגיל.
הדבר האחרון שהעסיק מישהו בתקשורת ביום פינוי עמונה הוא הפערים והשתלבות בני המיעוטים והחרדים במגזר הציבורי. אבל אצל הנשיא הנוכחי סדר העדיפויות שונה, וזה משב רוח מרענן. קודם למפגש נערכה שיחת תדרוך עם הראל טובי, מנכ"ל בית הנשיא. מכיוון שמדובר היה במפגש סגור, המשתתפים דיברו באופן חופשי ולכן מעניין היה לשמוע מה הם חושבים באמת בנושאים (הלא פוליטיים) שעל סדר היום.
מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, חשפה דוח שהוכן במשרדה וממליץ על דרכים לקידום העסקה שוויונית. עו"ד מרים כבהא, נציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה, הזהירה מההתעלמות מאוכלוסיות המיעוטים והדגישה את החובה לשלבם במעגל העבודה. גם מנכ"ל האוצר שי באב"ד וגם פלמור העירו שבישראל יש אינפלציה בעורכי דין. "חייבים למצוא דרך שבה הפרקליטים ישתלבו בעיסוקים חברתיים מועילים יותר", העירו השניים.
הנשיא סיפר על ארוחת ערב מלפני שלושה חודשים לכבוד אנחל גורייה, מנכ"ל ה־OECD. בארוחה נכח גם באב"ד, ובתשובה לשאלת גורייה מי האיש ענה הנשיא שמדובר במנכ"ל האוצר. גורייה החמיא ואמר שהשירות הציבורי ייראה הרבה יותר טוב עם אנשים רבים מסוגו של באב"ד. לאחר שסיים להסמיק, מנכ"לית משרד המשפטים לא התאפקה והציעה לו בחיוך לפרוש בשיא.
הופעה ראשונה הייתה למנכ"ל משרד העבודה והרווחה אביגדור קפלן, שיחגוג בקרוב יום הולדת 78. קפלן, שהתבוסס בהריסות הדסה ומגה ובניהול אפריקה ישראל וכלל ביטוח, ראה כמעט הכל בכלכלה הישראלית. אבל בכל זאת הוא נהנה לשמוע את תובנות המנהלים "הצעירים". מהצד השני של המפה, גם הוא הגיע למסקנה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ריבלין מבין את חשיבות מנכ"לי השירות הציבורי לקידום הרפורמות. במהלך המפגש הוא לא התייחס במישרין לפוליטיקה אבל העיר כי המבנה השברירי של הקואליציה מעניק למנכ"לים את הכוח המעשי לשנות.
אגב, הן אמי פלמור והן מיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך, נותרו בתפקידן למרות חילופי השרים, פלמור תחת איילת שקד וכהן תחת נפתלי בנט. ריבלין התחייב לסייע להן בקידום המשימה לצמצום הפערים. המפגש היה כל כך מוצלח, עד שהוחלט לקיימו על בסיס רבעוני.
ריבלין, כמו קודמו פרס, מבין את חשיבות צמצום הפערים ואת תפקידו של המגזר העסקי בכך. אלא שבעוד פרס התמקד בטייקונים, ריבלין שם את הדגש על התעשייה המסורתית. מחשש שעד 2021 תהפוך ישראל למדינת ארבעת השבטים - רבע חילונים, רבע חובשי כיפות סרוגות, רבע חרדים ורבע בני מיעוטים - הוא מחפש כל דרך לשינוי המצב. לצורך העניין הוא משתף פעולה עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. אחד העניינים שכבר עומד על הפרק הוא פיילוט בהשתתפות חברות כמו אֹסם וקוקה קולה המכונה "קולקטיב אימפקט" לשילוב אוכלוסייה ערבית במגזר העסקי.
בחודש שעבר התלווה הנשיא לאנשי עסקים לסיור בהודו. לפני שבועיים כיבד בנוכחותו את נשיאות הארגונים העסקיים. במרץ הקרוב יצטרף לנסיעת עסקים לווייטנאם שמארגנת ההתאחדות. אם כן, יש חיים גם ללא סיגרים, עמונה ומפגשי הון־שלטון־עיתון.
2. ויגודמניה
אף אחד לא היה רוצה להתחלף עם ארז ויגודמן, מנכ"ל ענקית התרופות טבע. המכות על הקונצרן נוחתות בקצב המזכיר את הברבורים השחורים שנחתו על שולחנו של נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה באי.די.בי. מעבר לצרות של בעלי המניות, טבע אינה עוד חברה. מדובר בספינת הדגל של התעשייה, המפרנסת 7,000 עובדים בישראל (בעולם המספר כפול). היא אחת משלוש היצואניות הגדולות ומשלמת מסי עתק עבור העובדים. לכן כל הטבת מס שהיא מקבלת מהמדינה מגיעה לה בדין.
יש לקוות למען המנכ"ל שהפטנט והאישורים לטיפול במיגרנה כרונית יתקבלו במהירות. ויגודמן זקוק לתרופה בדחיפות ולו כדי לבלום את תופעת אובדן אמון המשקיעים. לא עובר שבוע ללא בשורה שלילית הנוחתת על שולחן האנליסטים: פעם זה קנס ברוסיה, פעם זאת הסתבכות עם הרשויות האמריקאיות, פעם זו רשלנות בבדיקת עסקת ענק במקסיקו, ופעם זה עדכון כלפי מטה בתחזית המכירות.
בשורת איוב של השבוע הייתה אובדן מוקדם מהצפוי של הבלעדיות על תרופת הקופקסון. כישלונות במהלך העסקים הרגיל עוד ניתן להכיל. תחום פיתוח התרופות הוא תעשיית הון־סיכון במלוא מובן המילה, והכישלונות הם בהחלט חלק מכללי המשחק. אבל אסור לעבור לסדר היום על רכישת ענק של אקטביס מקבוצת אלרגן ב־40 מיליארד דולר, מחיר הגבוה ב־20% משווי השוק של טבע. מה שגרוע יותר הוא מינוף העסקה בסכום עתק של 25 מיליארד דולר.
העסקה מותירה מרווח אפס לטעויות נוספות, ועלולה לסכן את מדיניות חלוקת הדיבידנד ואת מערכת היחסים עם בעלי החוב. היא הושלמה מספר חודשים לפני הבחירות בארה"ב, עיתוי אומלל לכל הדעות. כן. כל מנכ"ל זקוק גם לטיפת מזל. המועמדים לנשיאות, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, התחרו בהשמצות נגד תעשיית הפארמה ומחירי התרופות המנופחים. טענות נוספות נגעו לתיאומי מחירים בין חברות הפארמה. נראה שהרגולטור האמריקאי עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
אלא שוויגודמן לא הצליח או לא ניסה להפחית את מחיר העסקה או לוותר עליה. לא פחות משערורייתי הוא המחדל ברכישת רימסה המקסיקנית, שגרמה לכך שיושלכו לפח 2.5 מיליארד דולר. גם כשקונים מנת פלאפל בודקים מה יש בפנים. על מחדלים פחות משמעותיים המנכ"ל היה משלם את המחיר ומניח את המפתחות ביוזמתו או ביוזמת הדירקטוריון.
אני מכיר את ויגודמן. הוא לא מהמתייאשים וממרימי הידיים. הוא חושב שעוד יצליח להרים את טבע מהקרשים. אבל גם אם אינו מודה בטעויות, ראוי שיקצץ בשכר המיליונים החודשי שהוא מקבל. מעובדיו הבכירים הוא חייב לדרוש הצנע לכת ברכבת האווירית של טיסותיהם לחו"ל. קשה לטעון שדירקטוריון טבע מאוכלס בעציצים. עם זאת, אחריות הדירקטורים למחדלי טבע אינה נופלת ואולי עולה על זו של המנכ"ל. זאת הסיבה לכך שהם עדיין לא יצאו נגדו, אך למרות זאת מצופה מהם לקצץ מהתגמול של מאות אלפי הדולרים לשנה שהם מושכים.
אם הדירקטוריון מאמין בטבע ובהנהלתה, מדוע לא לנצל את מחירי השפל ולהשיק תוכנית מחודשת לרכישה עצמית של מניות (אף על פי שטבע כבר השקיעה מיליארדי שקלים במניותיה)? האם מישהו מחכה להשתלטות עוינת על הסרדין שהיה פעם לווייתן? מדוע משפחות המייסדים אינן קונות מניות במחירי רצפה, אם הן באמת מאמינות בחברה? המחיר הנוכחי פוגע לא רק במחזיקי "מניית העם", אלא גם בעובדים שחלק מתנאי העסקתם הוא תגמול הוני.
טבע תפרסם ביום שני, 13 בפברואר, את הדוחות ל־2016. דומה שכל הדברים כבר נאמרו ושום דבר כבר לא יפתיע. אבל כפי שכבר למדנו, בטבע שום דבר לא טבעי.
3. אבי עצבני
באמצע השבוע קיבל אבי ניסנקורן שיחת טלפון מפתיעה. מנכ"ל האוצר היה על הקו וניסה להבין מה עובר על יו"ר ההסתדרות. באב"ד תמה מדוע תמך ניסנקורן בשביתה בירושלים ועמד מאחורי גישתו הלוחמנית של יו"ר הוועד דני בונפיל. באב"ד, שלחם בכל כוחו בשביתה, גם לא הבין איך ייתכן שאחרי שיתוף הפעולה המצוין עם שר האוצר, מפנה לו ניסנקורן עורף ותומך בשנוא נפשו ניר ברקת.
באוצר גם לא התלהבו, בלשון המעטה, מהשתתפותו של ניסנקורן בכנס רשות החברות הממשלתיות שנערך השבוע. את הכנס ארגן מנהל הרשות אורי יוגב. מערכת יחסיו של כחלון עם יוגב גרועה אפילו מזו עם ברקת. לו כחלון היה בישראל (הוא חזר אתמול מביקור עסקים ביפן), שיחת הטלפון לניסנקורן הייתה מגיעה ממנו ישירות. בתום השיחה הבטיח מזכ"ל ההסתדרות לפעול להרגעת הרוחות ולהורות לעובדים לחזור לעבודה.
ההתחייבות הוצגה גם במהלך הדיון בבית הדין לעבודה, אלא שזה היה מאוחר מדי. ראש הממשלה נתניהו הגיח משום מקום, וכשהררי האשפה איימו להגיע לכותל ביקש מברקת לעצור. לפתע הכל הסתדר וחזרנו לשגרה.
זה לא היה המקרה היחיד בימים האחרונים שבו איבד ניסנקורן את שלוות נפשו המפורסמת. התנהלותו מול התקשורת נעשית בטורים גבוהים ומפלס הסבלנות ירד לאפס. קשה להתעלם מרעשי הרקע הנוגעים לבחירות לראשות הארגון. עדיין לא ברור מי יתמודד מולו, אם בכלל, אבל כנראה שיו"ר ההסתדרות רואה צל הרים כהרים. העובדה שאלון חסן, יו"ר ועד נמל אשדוד לשעבר, חיסל חשבון והוביל את מהפכת ההתנתקות מההסתדרות והמעבר ללאומית, הוציא אותו מהכלים.
אנשי ניסנקורן החלו במסע גיוס מכתבי תמיכה מהוועדים במקומות העבודה הגדולים. השבוע פקדו את עובדי בית החולים רמב"ם בחיפה. אם לא די בכך, השבוע הגישה ההסתדרות בקשה להשבתת נמל אשדוד על רקע העיכובים בחתימת ההסכמים הקיבוציים.
למי זה טוב? זו הייתה הרמה להנחתה לשר התחבורה ישראל כץ, שבניגוד לכחלון אינו סופר את ניסנקורן. עבור כץ זוהי הזדמנות להוכיח שהצדק איתו בהחלטה ההיסטורית להקמת הנמלים החדשים. ניסנקורן זימן בתגובה מהרגע להרגע מפגש תדרוך עם התקשורת להסברת עמדתו.
יו"ר ההסתדרות חייב להירגע. כיו"ר האגף לאיגוד מקצועי לשעבר אסור לו להתרגש מאיומי הסרק של עובדי נמל אשדוד. אם תהיה התנתקות, תראו שהם עוד יחזרו על ארבע אל הרפת כשירו של יענקל'ה רוטבליט ב"בלדה לעוזב קיבוץ". כשיירגעו, יבינו את גודל הטעות במעבר ללאומית. וחוץ מזה, אם עובדי הנמל אכן ינטשו את ההסתדרות, נציגיהם יאבדו את זכאותם להצביע בבחירות לראשות הארגון, וזה רווח נקי לניסנקורן.
4. מבזבזים אנרגיה
נתחיל בחדשות. קבוצת אדלטק המפעילה תחנות כוח בגז טבעי דיווחה שלשום על כניסתה לתחום האנרגיות המתחדשות. החברה תנצל את הניסיון שצברה בתחנות כוח להקמת מתקנים סולאריים. בכוונתה להשתתף במכרזים של רשות החשמל ולצורך כך הכשירה עתודות קרקעיות להקמת שדות סולאריים.
זה אינו האירוע היחיד שנרשם בסצינת האנרגיות המתחדשות. מאחורי הקלעים מתרחשים מאבקי כוח שחלקם הגיעו לבתי המשפט. כל שחקן מנסה לתפוס נתח במה שנראה כמו הבהלה לזהב (הסולארי). אבל העסק מתנהל בעצלתיים. מה שלא בוער אפשר לדחות, בדיוק כמו בעיית הגירעונות בקרנות הפנסיה. מכיוון שהמחסור באנרגיה עלול לפרוץ רק בעוד 15 או 20 שנה, נוח להניח את הבעיה לפתחו של המחליף של המחליף.
באוקטובר 2015, לקראת ועידת פריז שדנה בשינויים האקלימיים, התחייבה הממשלה שעד 2020 מקורם של 10% משוק האנרגיה יהיה באנרגיות מתחדשות, ושעד 2030 יגדל השיעור ל־17%. בפועל, האנרגיות המתחדשות מהוות כיום 3% בלבד מייצור החשמל. ישראל מדשדשת אחרי מדינות ה־OECD, בהן 30%־40% מהתפוקה הם ממקורות חלופיים.
בניגוד לאירופה, לנו אין הלוקסוס לסחבת. ישראל היא אי אנרגטי ואינה יכולה לייבא בשעות העומס חשמל ממצרים. דוח המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מאוגוסט האחרון הזהיר שישראל נסמכת רק על גז טבעי כמקור אנרגיה, ובכך הוא מהווה יעד לפגיעה אסטרטגית (רק צינור גז אחד מחבר בין מאגר "תמר" לחוף). גם מבקר המדינה ביקר את מחדלי משק האנרגיה בדוח מלפני שנתיים.
וחוץ מזה, לאנרגיה המתחדשת יש שפע של יתרונות. האנרגיה נקייה מזיהום אוויר. בישראל מתים 2,500 איש בשנה מזיהום אוויר, שמרביתו מאנרגיה מזוהמת. האנרגיה החלופית זולה יחסית לחשמל המופק בתחנות הכוח. קילו ואט שעה באנרגיית שמש עולה כ־25 אגורות. קילו ואט באנרגיית רוח עולה 36 אגורות. אגב, הצרכנים הביתיים משלמים לחברת החשמל 57 אגורות לקילו ואט. בתחנות הכוח עולה קילו ואט כ־28 אגורות.
אבל זה לא כל הסיפור. לעתים בשעות העומס נאלצת חברת החשמל להפעיל טורבינות יקרות. כשהיא חנוקה, היא לא מהססת לבקש "טובות" מיצרני חשמל כמו חברת מקורות, המוכרים עודפי חשמל במחירים מופקעים של 300 אגורות לקילו וואט. ויש עניין נוסף. שימוש במקורות חלופיים יסייע בוויסות צריכת החשמל, להגדיל את האספקה בימי החורף הקרים ולאגור בזמן השפל.
ד"ר אסף אילת, יו"ר רשות החשמל, מודע היטב לבעיה. הוא מנסה לשנות את המצב, אבל המכסות לייצור אנרגיה חלופית בתחומי האנרגיה הסולארית, האגירה השאובה ואנרגיית הרוח נמוכות מהנדרש. מכסת הייצור באגירה השאובה מסתכמת ב־800 מגה ואט בלבד ואמורה להספיק לפרויקט הגלבוע, מנרה וכוכב הירדן. הזמן להקמת מתקן לאגירה שאובה הוא חמש־שבע שנים, כך שאין זמן וחייבים כבר היום להגדיל את המכסות.
בינתיים פרויקט אגירה שאובה של שיכון ובינוי ואלקטרה בגלבוע, בהשקעה של שני מיליארד שקל, צובר תאוצה. גם בפרויקטים הסולאריים נרשמה התקדמות. ענקית האנרגיה הצרפתית EDF מתחזקת 11 פרויקטים המספקים 160 מגה ואט באנרגיה סולארית. בימים אלה נבנה באשלים המתקן ה־12. אם לא יהיו עיכובים, יוקם בקרוב מתקן נוסף בתמנע. שיכון ובינוי היא שחקנית בולטת נוספת בתחום.
החשמל הסולארי הפוטו וולטאי (PV) מסתכם ב־900 מגה ואט בלבד, והשנה תוגדל המכסה ב־1,000 מגה ואט נוספים, וגם זה אינו מספיק. באנרגיות הרוח עושים בעיקר רוח. השחקנית הבולטת היא אפקון מקבוצת שלמה, שהקימה בגלבוע ובמתקן סירין 25 טורבינות רוח המייצרות 22 מגה ואט. זה מספיק ל־5,500 משקי בית באזור, אבל בטח לא כדי להאיר את רמת גן.
עד היום לא נעשו ניתוח כלכלי והנדסי או תוכנית אב לצורכי האנרגיה החלופית. מדברים ומדברים אבל לא מחליטים. חברת החשמל לוחצת לנצל את מאגרי הגז להקמת טורבינות נוספות אף על פי שההנהלה מעודדת גם שימוש באנרגיה חלופית.
בינתיים השחקנים מבזבזים את האנרגיות על מאבקים משפטיים הנוגעים לניצול המשאב יקר הערך ששמו "מכסות". מנרה ניהלה מאבק משפטי כנגד כוכב הירדן שלא עמדה בלוחות, ובשבוע שעבר עתרה EDF הצרפתית לבג"ץ כנגד רשות החשמל על שפתחה מחדש מכרזים לשדות סולאריים בנגב. הצרפתים טענו שפתיחת המכרז פוגעת בהם לאחר שכבר השקיעו בהערכות מיליונים. שיכון ובינוי וערבה פאואר, שעלולים אף הם להיפגע מההחלטה, יושבים עדיין על הגדר.
הרגולציה כבר הצליחה להמאיס את החיים על חברות אנרגיה בינלאומיות כמו סימנס שברחו מכאן. הצרפתים הם השחקנים היחידים שנותרו בשטח. הם מתעקשים ורק הם יודעים למה.