במשך שנים התרגלת לראות את עצמך בצד של "הטובים": עם הצבע הנכון, המסורת הנכונה, השירים הנכונים. היה לך ברור שהקבוצה שלך, עוד לפני שהיא טובה או "ביזיון, ביזיון, ביזיון" כמילת אותו שיר זעם, היא קודם כל צודקת. היא צודקת, כי היא מגדלת לבד את שחקני העתיד שלה ממחלקת הנוער, או שהיא צודקת כי היא קונה בכסף שחקנים שגדלו במחלקת נוער של קבוצות אחרות - מה זה משנה? העיקר שהיא צודקת.
עלילות גבורה נקשרו בשמה: מהדרבי ההוא שלאחריו תפסו אותך כמה אוהדי מכבי/הפועל/בית"ר וכמעט ש... ועד למורשות קרב שקשורות לרוב למשחקי חוץ (ורצוי במגרשים שכבר לא קיימים יותר, כמו למשל זה עם העלייה או הירידה, תלוי מאיזה צד מסתכלים, ברמת עמידר): "אז פעם, נדמה לי ב־1976" - אתה אומר לנוער שמביט בך בעיניים מעריצות - "נסענו לרמת עמידר, כשניצחון מספיק לנו כדי לעלות למקום הראשון".
סליחה, שכחתי שיש גם אוהדי הפועל בין הקוראים, אז רק למענם אנסח שוב את הדוגמה: "נסענו לרמת עמידר כשהפסד יוריד אותנו אל מתחת לקו האדום".
יופי - עכשיו כשכולם הבינו, אפשר להמשיך.
פתאום, באמצע החיים, אתה מבין שכל זה לא ממש חשוב. שאין באמת יתרון מוסרי לאוהד הפועל על אוהד מכבי ולהפך. אם בגיל 6 לקח אותך אביך לראות משחק של הפועל, סביר להניח שתהיה מה שנקרא בסבנטיז "הפועליסט", ואם הלבישו אותך בצבע אחר ולקחו אותך לראות את מכבי, אתה תהיה "מכביסט" - ובמשך השנים תבנה תיאוריות על גבי תיאוריות למה הקבוצה שלך בעצם נכונה וצודקת יותר, אף על פי שהיא לא.
למען הסר ספק, ניצחונות של הפועל חיפה ומנצ'סטר יונייטד עדיין יהפכו עבורי שבת קודרת למופע של שיא הרגש, כולל שאגות שמחה וקללות איומות, אבל גם בעשותי כן, אני לא חושב שאני טוב יותר מאוהדי הקבוצה השנייה: אולי לפני 60־70 שנה ייצגה קבוצה אחת את הבורגנות הזעירה והשנייה את העבודה המאורגנת, אבל במציאות של ימינו, כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במקומו של האחר.
העניין הוא שההבחנה הזאת מגיעה לחיים שמחוץ לכדורגל, כי ממש כמו שגדלתי כאוהד הפועל חיפה, גדלתי גם בשמאל: בקלפי צבאית אי–שם שלשלתי לראשונה פתק של רצ - וארבע שנים מאוחר יותר, כאזרח, זכיתי לראות את מרצ סביב שולחן הממשלה.
רק כשברק נסע לקמפ דיוויד, שם הכל על השולחן - וקיבל אינתיפאדה שנייה ישר לחיבורים, התחלתי לפקפק. וכשראש ממשלה עם חשש מכתב אישום עקר מביתם אנשים לקול מצהלות השמאל - התנתקתי סופית גם אני, מתבייש על שחברי מתנהגים כאוהדים ששמחים שהכוכב של היריבה בדרבי ספג כרטיס אדום. יש מצב שהייתי האיש היחיד בישראל שרכב על אופנוע שעוטר גם במדבקה ירקרקה של מרצ וגם בסרט כתום שסימל את ההתנגדות לאותה "ההתנתקות".
עד לאותם ימים הייתי בטוח שיש הבדל אידיאולוגי אמיתי בין שמאל לימין - וכאשר התערערה השקפת עולמי, התחלתי להבין שאנחנו כולנו, מהנשים בשחור ועד לליכודיאדה, בסך הכל אוהדים שממציאים ערכים מוספים לקבוצה שלנו והופכים את היריב לדמון רק כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
חברי הכנסת הם בעצם שחקני כדורגל, כלומר - מעבר להיותם של כמה מהם "שחקני נשמה" אמיתיים, כל השאר יעברו מקבוצה לקבוצה תמורת חוזה משופר, ינשקו את הסמל החדש כשהם רצים לקהל וישאפו לצאת על חשבוננו לאירופה או לספרד.
הנה, רק בשבוע שעבר התחוללה פה סערה בכוס תה סביב קיום ה"ליכודיאדה" ביום השואה הבינלאומי: אנשים ששמעו לראשונה בחייהם על יום השואה הבינלאומי, העלו פוסטים נזעמים נגד האירוע, אף שהם באופן אישי לא ישבו באותו הערב לראות סרטים על שחרור אושוויץ אלא יצאו לפאב. מולם ניצבו בלהט אנשים שאפילו יום השואה הרשמי של מדינת ישראל נתפס אצלם כסוג של תקלה שתמיד משבשת את אחד המשחקים בשלב חצי הגמר של ליגת האלופות. אלה גם אלה התווכחו בלהט על אירוע שעד לפני רגע היה חסר חשיבות לחלוטין. כמו טעות שיפוט במשחק חשוב: השאלה אינה אם השחקן נגע ביד ברחבה, אלא רק מי אני רוצה שינצח.
כך, בין "הפועל־שמאל" ל"מכבי־ימין" מתנהלים חיינו: לשמאל יש פתרון קסם שנקרא "שתי מדינות" אבל לא תשובה ליום שבו יהפכו נתניה, כפר סבא, הוד השרון ורעננה לשדרות של השרון. לימין יש תאוות סיפוח אבל אין לו מושג מה יעשה ב־2.5 מיליון פלסטינים.
האמת? זה לא ממש מעניין אותם: כל עוד אנחנו ממשיכים לקנות מינוי וללכת מכות ביציע, אף אחד מאיתנו לא שם לב שמוכרים לו כוס קטנה של קולה פושרת בלי גזים תמורת 10 שקלים.