חיים בסרט, רק צריכים לבחור באיזה. בסרט “לכשכש בכלב” (רוברט דה נירו ודסטין הופמן, 1997), מוצג תשדיר בחירות לנשיא מכהן, שנמצא בשפל של פופולריות ציבורית בגלל פרשיית מין ושחיתויות נוספות. הטקסט בתשדיר נשען על מסר בודד: “לא מחליפים סוס באמצע הדרך”. נשמע לנו מוכר? כי אצל המנהיג שלנו: “אין כלום ולא יהיה כלום”. בהמשך חוברים שני מומחים לבחירות למפיק הוליוודי ומתחילים לבדות מציאות, כולל קרבות. בדיוק כמו אצלנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו חובר למפיק ארנון מילצ’ן, ולכו תדעו איך הקשר הזה היה נמשך.
כרגע אנחנו בחוק ההסדרה, כבר היינו שלשום בהפצצות מאסיביות בעזה. כי סרט משקף סוג של מציאות בתקשורת המונים: אפשר למכור לציבור כל שטות אפשרית, כדי לשנות דעת קהל. הציבור צמא לשטויות של פוליטיקאים, בכל רמה – ואצלנו הם ברמה נמוכה במיוחד.
חלפו כמה ימים, שבהם לא שמענו על חקירות נתניהו ואחרים. על הדרך מנהיגנו המהולל שמע בטיול לאירופה, מכל מנהיג שפגש, שחוק ההסדרה לא יעבור את מבחן בג”ץ. הוא לא סיפר להם כנראה, שהיועמ”ש ד”ר מנדלבליט, יתנגד לחוק מול כל עתירה משפטית שתוגש. זה עוד לא היה לנו, גם אצל אדון נתניהו. אבל אנחנו רק באמצע הסרט הנוכחי, כי אפשר להדיח את היועמ”ש הסורר, ולמנות הולוגרמה שתעשה את העבודה במקומו. מועמדים לא חסר, דסטין ורוברט ישמחו לסייע, אולי גם מילצ’ן.
מה חסר לנו בעלילה? את מוטי יוגב דוהר על די־10 ומשמיד את המבנה המשוקץ של בית המשפט העליון; את בצלאל סמוטריץ’, מחוקק את חוק עוקף בג”ץ, ומאובטח בידי מאות בריוני הימין שסידר להם ג’ובים של מאבטחים בכסף קואליציוני; וכמובן אסור לשכוח את נפתלי בנט. הוא סוג של הומניסט שלא היה לנו עוד. הוא מוכן לסיפוח כל הגדה, אבל הוא ייתן אוטונומיה לפלשתינים. זה עלול שלא לקדם לו את העלילה, כי מצביעיו לא מוכנים שיהיו פלסטינים בסביבתם, חיים או מתים, אז איזו אוטונומיה בדיוק?
וברקע יש לנו את מר ביטחון, אדון נתניהו, שמוכן לכל תעלול: מלחמה בעזה, קשקושים על שתי מדינות אפילו חמש, מלחמה נגד חיזבאללה, חרם של כל מדינות אירופה, חיבוק מדונלד טראמפ, נאום בקונגרס, בקיצור הכול. רק שייפסקו החקירות האלה. הוא אפילו עשה עסקת טיעון עם הגברת שרה. היא קיבלה מתנות. ואני? אני את הסיגרים שלי קניתי בכספי. כי לכשכש, הוא יודע יפה, הכי יפה.