רק הפציעה לה השמש לכמה ימים השבוע וכבר נשלפו תופי המלחמה: "סבב הלחימה הבא בעזה הוא רק עניין של זמן", הכריז שר החינוך, "והפעם עלינו לנצח". היה נדמה לי שאפילו שמעתי שמץ של עליצות בקולו. אבל האמת היא שאין שום סימן לעימות קרוב בעזה, אלא אם כן אנחנו נבחר להוביל אליו. אולי השר בנט גאה על כך שאם ניכנס לעימות מיותר מול חמאס, הפעם יהיו יותר בוגרי חמש יחידות במתמטיקה בקרב עשרות הנופלים.
איך קרה שהפכנו לחברה מבוהלת כל כך? מאומה שידעה לזקוף גו ולהישיר מבט אל הפחד, גם כשהיו מולנו איומים גדולים הרבה יותר, הפכנו לחברה שנהנית להתבוסס בתחושת הקורבן חסר האונים ושכל אמירה של פוליטיקאי, שנועדה רק להפחיד, שולחת אותנו לבדוק את תקינות הממ"ד. אם זה מנחם, אנחנו בחברה גדולה, גם אם לא טובה.
גם שר החינוך, איש העולם הגדול, יודע שהקמפיינים הפוליטיים המצליחים בשנים האחרונות הם אלה שמבוססים על הפצת פחד וחרדה בקרב הציבור. זה עבד בבחירות בארה"ב, במשאלי העם בבריטניה ובקולומביה, וזה עובד מצוין אצלנו. רק שבמזרח התיכון יש להצהרות כאלה גם הכוח להגשים את עצמן. קראו לי מיושן, אבל אני עדיין מאמין שמנהיגות פירושה גם אחריות.
הג'יהאד יכול לחכות
תושבי עוטף עזה נהנים בשנתיים וחצי האחרונות משקט שלא ידעו כמותו מאז 1968. ביישובי העוטף קשה למצוא דירה אחת פנויה לקנייה או להשכרה - והישראלים מצביעים אמון ברגליים. אכן נורו 47 רקטות מעזה לישראל מאז הסתיים צוק איתן, אבל אף אחת מהן לא נורתה על ידי חמאס, ובכל מקרי הירי פעל חמאס לכך שהיורים ייעצרו או יוזהרו שלא יעזו לירות שוב. אף אזרח ישראלי לא נשרט בעוטף עזה כבר שנתיים וחצי.
זה לא שחמאס הפך את עורו. הוא היה ויישאר אויב מר של ישראל. אבל מלחמת צוק איתן - אף שבניהולה נעשו הרבה שגיאות והייתה הססנות בצד הישראלי - יחד עם הבידוד המדיני שחמאס נתון בו מאז, שינו את הרציונל של הארגון. חמאס לא הפסיק לרגע להתכונן לסיבוב הבא, אבל באותו זמן הוא גם שואל את עצמו מה יש לו להרוויח מעוד סיבוב לחימה עם ישראל. לפי החשבון שלו, גם אם יצליח לבצע פיגוע איכותי, גם אם יסגור את נתב"ג לימים ארוכים ואולי אפילו יחטוף ישראלי חי - גם העימות הבא יסתיים מבחינתו בכך שיהיו עוד אלפי הרוגים ועשרות אלפי חסרי בית. אחרי שלושה עימותים שהסתיימו כך, יהיה קשה לחמאס לספר לציבור שלו שהוא ניצח.
לכן חמאס גוזר על עצמו ריסון מאז צוק איתן ונמנע מחיכוך עם ישראל. הוא כבר יצר יותר רקטות משהיו לו ערב צוק איתן, הוא שיקם את תשתית המנהרות ההתקפיות, אבל הוא גם נטול בעל ברית שייתן לו תחושת ביטחון לצאת לעימות נוסף, והוא מתקשה להתמודד עם המצוקה הגוברת בתוך הרצועה. חמאס מעוניין היום בהסדרה עם מצרים ועם ישראל, ומבחינתו הג'יהאד יכול לחכות.
ההתנהלות של חמאס השבוע הוכיחה את זה שוב: הוא ספג תגובה לא מידתית של ישראל לירי רקטה בודדת על ידי ארגון סלפי. צה"ל ניצל את ההזדמנות להשמיד שורה של מתקנים ועמדות של חמאס, וחמאס הכיל גם את הפגיעה הזאת ולא נגרר להסלמה.
נשענים על קיר הברזל
ומה איתנו? אנחנו יכולים להילחם עם חמאס בכל יום, גם מחר בבוקר, ולנצח. חמאס הוא לא איום אסטרטגי על ישראל. הוא יכול להציק, להכאיב, אבל הוא לא יכול להכריע. לכן גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הרווח שייצא לנו מסיבוב נוסף בעזה. ה"ניצחון" שמוכר לנו המצביא בנט חלול כמו ההבטחות של שר הביטחון ליברמן טרם נכנס לתפקידו.
מי שמצהיר שאפשר למוטט את שלטון חמאס או לעקור את חמאס מהרצועה בפעולה מהירה הוא שרלטן או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. חמאס הוא לא שלטון זר שהשתלט על עזה. חמאס הוא תנועה שצמחה מתוך החברה העזתית ושורשיה נטועים שם עמוק, בלבבות ובמוחות של תושבי הרצועה. כדי לעקור את חמאס משם, צריך לכבוש את הרצועה למשך שנים, והמחירים של מהלך כזה יהיו כבדים מאוד עד בלתי נסבלים.
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שניסח דוד בן־גוריון ושנשענת על "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, מבוססת על ההכרה שאין לישראל יכולת לעקור את אידיאולוגיית השנאה וההתנגדות של שכניה. נגזר עליה להתנהל בסביבה עוינת שבה אחת לזמן מה מתנהל סבב לחימה. "אנו לא יכולים להניח אף פעם שאנו יכולים לתת מכה אחת ניצחת לאויב וזה יהיה קרב אחרון", כתב בן־גוריון. "אחרי כל מלחמה שתהיה, ואחרי כל מלחמה שנצא מתוכה מנצחים - נעמוד שוב בפני אותה הבעיה".
לכן הגדיר בן־גוריון את תפקידו הראשון במעלה של הצבא ביצירת הרתעה, בהרחקת המלחמה הבאה, ואם נגזרה עלינו - תוצאותיה צריכות לדחות ככל האפשר את סבב הלחימה הבא. גם אחרי שננצח בעימות הבא בעזה, והיו לנו כבר שלוש התנסויות כאלה, נסיים את המלחמה בדיוק במקום שבו הסתיים הסבב הקודם, אל מול חמאס שחופר מנהרות ומייצר עוד רקטות.
זה גם תפקידה של מנהיגות: לאתר את ההזדמנויות שירחיקו מלחמה ולא לצהול אלי קרב, שבו נקריב את מיטב בנינו על מזבח הפופולריות של פוליטיקאי שחפץ בתדמית לוחמנית. בעזה יש היום הזדמנות כזאת: המצרים, שמתעבים את חמאס עוד יותר מאיתנו, פתחו בתהליך התקרבות לעזה כדי לתקוע טריז בין חמאס לבין ארגון דאעש בסיני. עד עכשיו ניהל חמאס מדיניות כפולה מול דאעש - נלחם בנציגיו העזתים, אבל סיפק מרחב מוגן לאנשי הארגון בסיני, שנהנו ממקלט ומטיפול רפואי בעזה. בתמורה, סייעו לחמאס לשמר צירי הברחה מסיני לתוך הרצועה.
להילחם תמיד אפשר
המצרים רוצים עכשיו לנתק את הקשר הזה ומוכנים לשתף פעולה עם שנואי נפשם מהחמאס. ההתקרבות הזאת, בין מצרים לעזה ובין הממשל האמריקאי למצרים, פותחת אפשרויות הן לעסקת חילופי שבויים והן ליוזמות כלכליות ורעיונות הסדרה בין ישראל לבין עזה. שלום ואחווה לא ישררו בינינו לבין השכנים מדרום, אבל כשיחסי הכוחות הם כאלה שישראל יכולה למחוץ את עזה בכל רגע נתון - אין סיבה לקפוץ ראש לעוד מלחמה.
להילחם תמיד אפשר, ואין היום שום כוח במזרח התיכון שיוכל להכריע את ישראל. כל מי שמכיר את מחיר המלחמה, את החיים הצעירים שנגדעים, את המשפחה שכבר לא תחזור להיות כשהייתה, יודע שלא הולכים למלחמה בצהלות ובשמחה. היטיב לנסח זאת מאיר דגן המנוח: "למלחמה הולכים כשהסכין מונחת על הצוואר וכבר חותכת בבשר. לא רגע לפני".
העם הזה יודע להילחם כשהוא נדרש. בניגוד לתיאוריות שנבנו בעשורים האחרונים, כאילו קל יותר לישראלים להקריב אזרחים ולא חיילים, בצוק איתן הוכיחה החברה הישראלית שהיא מוכנה להקריב כשאין ברירה וכשצריך להגן על הבית. דווקא משום כך, היא ראויה למנהיגות שלא מקלה ראש בקורבן הזה, מנהיגות שלא רק עוסקת בהפחדה, אלא כזאת שגם נותנת תקווה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10