רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר הסתתרו במשך 12 שנה במערה מאימת הרומאים. כשיצאו מהמערה, אחרי כל השנים שבהן עסקו בלימוד תורה, ראו בני אדם חורשים וזורעים. השניים, שחיו בעולם שכולו לימוד תורה, לא הבינו מה טעם יש בהבלי העולם הזה, בחרישה ובזריעה ובדאגה לחיי השעה. בגלל כעסם, כל מקום שעליו הם הסתכלו נשרף מיד. יצאה בת קול מהשמיים ואמרה להם: "האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם". חזרו השניים למערה וישבו שם שנה נוספת.
גם לאחר שיצאו מהמערה אחרי שנה, התקשה רבי אלעזר לראות שאנשים עדיין עוסקים בהבלי העולם הזה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר רבי שמעון לבנו: "בני, די לעולם שאנו עוסקים בתורה". בערב שבת, בין השמשות, ראו איש אחד ממהר לביתו כשהוא מחזיק בידו שני זרים של ענפי הדסים. "למה לך חבילות אלו?", שאלו אותו. "לכבוד שבת הבאתי אותם", ענה. "להריח בהם". המשיכו ושאלו: "למה לך שני זרים ולא זר אחד?". אמר להם: "אחד כנגד 'זכור את יום השבת לקודשו', ואחד כנגד 'שמור את יום השבת לקודשו'". אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל", ונחה דעתם.
מה המשמעות של המהפך שעברו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ביחסם לתורה ולעולם, לאחר שיצאו מן המערה? התלמוד (מסכת שבת לג, ב) כמובן אינו מזלזל חלילה בכבודה או בתפקידה של התורה. התורה צריכה להיות כלי לעולם טוב יותר, אבל היא לא באה להחליף את העולם הגשמי. משילות התורה אין פירושה השתלטות התורה על העולם, ולכן מוותרים האב ובנו על התפיסה הטהרנית, שעל פיה רק העיסוק בתורה צריך להתקיים בעולם.
למה נזכרתי השבוע בסיפור הזה? נראה שהעיקרון המקודש המוסכם על החברה שאנחנו חיים בה הוא הדמוקרטיה. אלא שהדמוקרטיה הישראלית לא מושלת כיום בישראל, היא השתלטה עליה. המצווה העליונה של התורה הדמוקרטית היא שהעם בוחר את מנהיגיו מעת לעת, על כך אין ויכוח, אבל כאשר הדמוקרטיה יוצאת מהמערה הרעיונית הזו אל השטח והופכת להיות חזות הכל, עלולים אבירי הדמוקרטיה לשרוף בעיניהם רושפות הצדק את אושיות הקיום הדמוקרטי עצמו.
ספר השחיתויות
השבוע התפרסמו שני סימנים למצב הזה: בליכוד ובמפלגת העבודה. בחדשות ערוץ 2 חשפו את "הליכודניקים החדשים" - קבוצה מאורגנת שפוקדת חברים לליכוד במטרה להשפיע על הרכב הרשימה של מפלגה לא להם באמצעות הפריימריז. הקבוצה הזאת היא לא של ליכודניקים בנשמתם, אלא של כאלה שהבינו שהליכוד היא מפלגת שלטון ותמשיך להיות כזאת בשנים הקרובות, ולכן הדרך שלהם להשפיע על השלטון היא לחדור אל המפלגה כסוס טרויאני דרך הפריימריז. כך למשל יכולים מצביעי מרצ להשפיע על רשימת הליכוד ולהטות אותה שמאלה ככל הניתן. ללא ספק מדובר בחגיגה דמוקרטית פר-אקסלנס.
גלי צה"ל פרסמו השבוע תחקיר (בסגנון מתלהם), שבו גילו שפעילים של מחנה עמיר פרץ במפלגת העבודה פקדו לכאורה אזרחים מהמגזר הערבי ללא ידיעתם. אם העובדות יתבררו כנכונות, הרי שזו לא תהיה הפתעה. בספר דברי הימים של מדינת ישראל נכתבו לא מעט שחיתויות, חלקן משויכות לתקופה שמ-1992 ואילך, מאז שעברו לשיטת הפריימריז, לכאורה השיטה הדמוקרטית ביותר לבחירת חברי מפלגה.
נזכיר על קצה המזלג: ב-2005 נחשף "מפקד ארגזים" במפלגת העבודה. לטענת עו"ד אלדד יניב, אז היועמ"ש של המפלגה, היו במשרדיה ארגזים מלאים בטפסים של אנשים שהתפקדו לעבודה ללא ידיעתם. חשדות מסוג זה שבו ועלו כמעט מדי פריימריז במפלגת העבודה אבל גם בליכוד, בבית היהודי ובמרצ. אהוד ברק ואריאל שרון נחשדו בקבלת שוחד למימון הפריימריז, והנוכל גרגורי לרנר לא היה מנסה לשחד פוליטיקאים אלמלא ידע שכולם זקוקים לכסף לפריימריז.
באופן פרדוקסלי קשרי הון ושלטון מטילים צל גדול יותר על תהליך הבחירות ככל שהתהליך דמוקרטי ופתוח יותר. בסופו של דבר, בעל ההון, גם אם עשה את הונו מעסקי קזינו מפוקפקים, הוא זה שיש לו סיכויים טובים יותר להיות נבחר ציבור. ומשכך, לא רחוק היום שבו, למשל, הקרן החדשה לישראל, הממומנת בכספי האיחוד האירופי או גופים דומים לו, יעלו על הפטנט של "הליכודניקים החדשים" ויממנו פעילים שיתפקדו למפלגות, ויסייעו לבחור אנשים כלבבם של האירופים.
אם כך, מה עושים? קודם כל עושים כמעשיהם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר: מחשבים מסלול מחדש. חוזרים למערה ועוסקים שוב בתורה. שואלים אם רצון העם הוא משטר שבו "שלטון העם יורד אל הרחוב ואני מתבזה", כפי שכתב מאיר אריאל כאילו היה כתב שטח בליכודיאדה, או אם העם היה מעדיף לראות יותר אנשים כמו מתן וילנאי בשורות העבודה ופחות להיטי פריימריז כמו סתיו שפיר. יותר דן מרידורים אפורים בליכוד ופחות טיפוסים צבעוניים כמו אורן חזן?
בבית היהודי, מפלגה מובהקת יותר מבחינה אידיאולוגית, נאלץ יושב הראש נפתלי בנט לוותר על היוזמה הפופוליסטית לצירופו של כדורגלן נטול רקע רלוונטי לרשימת המפלגה, כי המתפקדים לא נתנו לזה יד. אבל זה יכול היה להסתיים אחרת. מצד שני, גם שיטת הבחירה באמצעות ועדה מסדרת, שחבריה מחוזרים על ידי ח"כים ושרים, היא לא משהו שיש להתגעגע אליו במיוחד. השיטה שבה חברי הכנסת במפלגותיהם של משה כחלון ויאיר לפיד חייבים למצוא חן בעיני ראש המפלגה, היא כר פורה לחנפנות ולחוסר יושרה. הפתרון יכול להיות בחירה ישירה של חברי הכנסת על ידי כלל הבוחרים, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם בהצלחה.
ואולי מי שצריך לשבת על המדוכה (או במערה), הם "רבני" דמוקרטיה גדולים ממני, כמו אנשי האקדמיה שכבר החלו לשים לב לבעיה שיוצרת השתלטות הדמוקרטיה על בוחריה, ושאותה הם מכנים בשפתם social bias. כלומר, "הטיה חברתית" של המפלגה כנגד רצון בוחריה. מה שבטוח הוא שלקראת הפריימריז במפלגות הגדולות כדאי לשנות את השיטה, מפני שזו עלולה להטיל עלינו צל.