הפגישה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה קריטית לשניהם. במובן מסוים הישרדותם תלויה ביכולתם לפעול במשותף.
טראמפ ונתניהו מייצגים את רוב אזרחי מדינותיהם, שבחרו בהם כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים של מדינותיהם. יכולתם של המנהיגים בישראל ובארה"ב לפעול בהתאם לרצון מצביעיהם תלויה ביכולתם להתנער ממדיניות הממסדים, הפוסלים כל שינוי כיוון בנושאים אסטרטגיים ומשפטיים.
במהלך מסיבת העיתונאים המשותפת, המוכנות והרצון של טראמפ ושל נתניהו לפעול במצוות תומכיהם באו לידי ביטוי בהתנערותם ממדיניות "שתי המדינות". סירובם לשמור אמונים לתפיסה הקובעת כי היעדר מדינה ערבית ממערב לנהר הירדן הוא שורש הבעיות של המזה"ת היה מעשה אמיץ, אפילו מהפכני.
תפיסת שתי המדינות מכתיבה את המהלכים של ממשלת ישראל והממשל האמריקאי בדור האחרון. אומנם היא כביכול מבוססת על רצון להגיע לשלום, אולם במהותה היא מבוססת על הנחת יסוד אנטי־ישראלית ואנטי־מערבית, שמונעת מישראל ומארה"ב להבטיח את האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים שלהן במזה"ת.
על פי תפיסה זו, כל עוד ישראל איננה מפנה די שטח ביהודה, בשומרון, בירושלים ובעזה כדי לרצות את הרשות הפלסטינית, לא ניתן יהיה לנצח את גורמי הטרור האסלאמיים בעולם. וכל עוד לא הוקמה מדינה פלסטינית, ישראל וארה"ב לא תוכלנה לפעול בשיתוף פעולה או לרקום יחסים אסטרטגיים עם מדינות האזור כדי להתמודד עם האתגרים המוצבים בפניהן מצד האסלאם הרדיקלי. אולם העובדה כי כל מדינה פלסטינית שתוקם תתמוך בטרור, מוכיחה את חוסר הרציונליות שבהיצמדות לפתרון זה. הרי אי אפשר לנצח את הטרור באמצעות הקמת מדינה טרוריסטית.
התמקדותם של שני המנהיגים בתפיסה אזורית, ששמה את מדינות ערב במרכז במקום את הרשות הפלסטינית, חשפה את כוונתם לבנות ברית אסטרטגית אמיתית בין ישראל לארה"ב בכלל ובין נתניהו לטראמפ בפרט, שתכליתה פעולה משותפת בטיפול בשלל הנושאים הקשורים לאזור ולאיומים הטמונים בו.
עכשיו נשאלת השאלה: האם הם יצליחו באמת להשליך את תפיסת שתי המדינות לפח הזבל של ההיסטוריה? הרי כדי לעשות זאת, הם יצטרכו להכניע שני ממסדים רבי עוצמה, ששמו את הרשות הפלסטינית, כמו גם את נושא הסכם הגרעין עם איראן בראש מעייניהם. כיום נמצאים הממסדים הללו, הביטחוני והמשפטי, בשתי המדינות, במאבק קיומי נגד שני המנהיגים, שלא ברור מי ינצח בו.
על גב הנשיא
טראמפ ונתניהו הגיעו מדממים לפגישה. הם נפגשו יומיים לאחר התפטרותו מאונס של הגנרל מייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי הנאמן של טראמפ, וכשמעל ראשו של נתניהו תלויות מספר פרשיות שעליהן הוא נחקר. בין שני הקטבים הללו קיים חוט מקשר שחושף את אופי המערכה.
פלין הופל בעקבות הדלפה מגמתית של מידע מסווג לעיתונות על ידי גורמים עלומים בקהילת המודיעין האמריקאית, בהם אנשי אובמה שנשארו במערכת המודיעין לאחר חילופי הנשיאים. גם פרטי החקירות נגד ראש הממשלה מבוססים על הדלפת מידע על ידי גורמי משטרה עלומי שם שמוסרים מידע לעיתונאים שעוינים את נתניהו.
גורמי המודיעין האמריקאיים הדליפו לכלי תקשורת עוינים לנשיא החדש על קיום שיחות בין פלין לשגריר רוסיה בוושינגטון במהלך תקופת המעבר, כשכיהן כראש צוות המעבר של טראמפ. חקירת ה־FBI שנפתחה בעקבות הדיווחים הובילה למסקנה שפלין לא ביצע עבירות במהלך השיחות. ועדיין, אחרי שהתפטר אותם מקורות דיווחו כי יש להם הקלטות של אנשי טראמפ נוספים שדיברו עם גורמים רוסיים במהלך המעבר. המדליפים מעוניינים לחסל פוליטית את אנשי טראמפ כדי שלא ינטשו את המדיניות של אובמה וייצאו לדרך חדשה.
הרי פלין איים על הממסד באופן חד וברור. אובמה מינה את פלין לכהן כראש סוכנות המודיעין של מחלקת ההגנה והעלה אותו לדרגת רב אלוף. אולם כעבור תקופה קצרה פלין פוטר, משום שהתנגד למדיניות של אובמה כלפי איראן וכלפי תנועת האחים המוסלמים.
כפי שהעיד טראמפ, הדלפת מידע מסווג מהווה עבירה פלילית. אולם המדליפים לא מתרגשים מהאיום, ולראיה: מדי יום מודלפים חומרים סודיים ביותר שמביכים את הנשיא החדש ואת אנשיו. המדליפים שאננים משום שהם יודעים כי מרבית כלי התקשורת תומכים בהם ומתנגדים לטראמפ, ומפני שהם מצפים לתמיכה מהממסד המשפטי.
אומנם הפוליטיזציה של מערכת המשפט בארה"ב לא מתקרבת לממדיה בארץ, אבל שיטת הממשל האמריקאית נותנת סמכויות נרחבות בידי גורמי האכיפה והשופטים. את המוכנות של גורמים משפטיים לנצל את כוחם כדי לחסום את טראמפ ראינו בפרסום צו מניעה מטעם שופט בסיאטל, המזוהה עם השמאל הקיצוני, אשר מנע את מימוש הצו הנשיאותי של טראמפ שאסר על אזרחי שבע מדינות מוכות ג'יהאד להיכנס לארה"ב. לא משנה אם בסופו של דבר בית המשפט העליון יפסול את החלטת השופט ויאפשר לממש את הצו הנשיאותי של טראמפ, העניין הוא ששופט בעל אג'נדה פוליטית ברורה לא היסס לנצל את הסמכות השיפוטית שלו כדי לקדם אותה, על גבו של הנשיא.
נראה כי מצבו של טראמפ כיום דומה למצב שבו היה נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. אז, כטירון פוליטי, הוא הופל על ידי הממסדים הביטחוני והמשפטי שהתנגדו לדרכו הפוליטית. הממסד המשפטי מרד בנתניהו, מנע ממנו למנות את רוני בר־און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, ובכך הפך את היועץ לגורם שפועל מעל הממשלה ולא בכפוף לה. כחלק מהמערכה של הממסד המשפטי, הוגש כתב אישום שערורייתי נגד שר המשפטים דאז, יעקב נאמן, שנאלץ להתפטר מתפקידו על לא עוול בכפו.
ברמה הביטחונית נתניהו מצא את עצמו ניצב אל מול מערכת עוינת, שראשיה לא היססו לחתור תחתיו. מספיק לזכור את תגובת צה"ל והשב"כ למתקפת הטרור של הפלסטינים בעקבות אירועי מנהרת הכותל. גם כשקיבל החלטות כשרות לחלוטין, לא זכה נתניהו לגיבוי של ראשי מערכת הביטחון, שמונו על ידי שמעון פרס, קודמו בתפקיד, והשתמשו במתקפת טרור שהם נכשלו בדיכויה ובמניעתה כדרך להחליש את נתניהו.
כפוליטיקאי לא מנוסה, נתניהו לא הצליח להשתלט על המרד. עצם העובדה שממשל קלינטון רצה בהפלתו, השאיר אותו חשוף בצריח, לבד מול מערכה שלא היה בכוחו לנצח בה. כיום, נתניהו פוליטיקאי מנוסה הרבה יותר, אבל המערכות שהביאו להפלתו לפני 18 שנה חזקות הרבה יותר.
השליטה במערכת המשפטית בארץ נמצאת כיום בידיו של היועץ המשפטי לממשלה ושל שופטי בית המשפט העליון שמשתפים פעולה. כך, למשל, אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להגיש כתב אישום נגד נתניהו, אין סיכוי שערכאת שופטים תזכה אותו. ואם שופטי בג"ץ יחליטו כי יש לפנות יישובים, היועץ המשפטי לממשלה לא יאפשר לממשלה לעקוף אותם.
טראמפ ונתניהו זקוקים זה לזה משום שהדרך היחידה שבעזרתה יצליחו לגבור על הממסדים החותרים תחתיהם היא יישום מוצלח של מדיניות שבה תומך ציבור הבוחרים שלהם. השבוע ראינו את התחלת השותפות הזו, כאשר השניים הגנו זה על זה. ככל שהמערכות נגד שני האישים יימשכו, יש לצפות כי הברית ביניהם רק תלך ותתחזק.