למי שעוד היו לו ספקות, עכשיו זה כבר ברור: המוזיקה בוושינגטון השתנתה מקצה לקצה. ולא רק המוזיקה, גם המילים. הקהל הנרגש כלל את יעל, היהודייה הכשרה המפורסמת בעולם הידועה גם בשם איוונקה, ובעלה האורתודוקסי ג'ארד קושנר, ומסביבם נוכחות די מפתיעה של חובשי כיפות, כתבי רשת תקשורת נוצרית ונציגי התקשורת הישראלית שהציגו שאלות ענייניות.
מול הכבודה המפוארת הזו התייצבו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, שני רבי אמן תקשורתיים, המנהלים איש איש בדרכו מלחמת חורמה נגד נציגי ה"פייק ניוז". אבל לא פחות חשוב מכך, שני מנהיגים שנמצאים בפוזיציות שונות אך משלימות, וכאן אולי החידוש הגדול. מצד אחד הנשיא טראמפ, שמעורר סקרנות עצומה בקרב רוב האנושות התוהה לאן מוביל האיש בעל השיער הצהוב. נראה שהוא עוד לא למד לעומק את הפרטים בנוגע למזרח התיכון, אבל בדומה לגישתם של מנהלי תאגידים גדולים, הוא יטרח לרדת לפרטים וללמוד אותם רק אם יידרש לכך כדי לסגור עסקה. לצדו, ראש הממשלה נתניהו, מנוסה, אהוד ולמוד מאבקים. הוא שולט היטב בפרטים, משתמש במילים ובמונחים הנכונים, ומתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל.
בניגוד לשמונה השנים הקשות של ברק אובמה, שכללו מערכת יחסים עכורה, הגובלת בשנאה אישית לנתניהו; הרעיף השבוע צייצן הטוויטר הפופולרי בעולם על "חברי מישראל, ביבי", כמויות של חום, תמיכה ואפילו אהבה, שהפשירו את צינת השנים הרעות. הכימיה בין השניים ברורה, ונראה כי טראמפ להוט להגיע להישג משמעותי במזרח התיכון. פחות חשוב לו איך ייסגר הדיל, לשם כך הוא מינה את חתנו ואיש אמונו קושנר.
אבל לצד המחוות עלו כמה הצהרות דרמטיות מהחדר הסגלגל: הקו התקיף והקשוח נגד איראן; האמירות על הצורך בשינוי דרמטי בהסתה בבתי הספר הפלסטיניים; ומעל לכל, השלכתם של פתרון "שתי המדינות", מתווה קלינטון, הזיות אנאפוליס ועוד רעיונות עוועים לפח האשפה של ההיסטוריה. בניגוד לאובססיה של ג'ון קרי, הילרי קלינטון ואובמה, הצהיר טראמפ שאין לו עניין לכפות על ישראל מדינה פלסטינית. הוא מאפשר לה מרחב פעולה ואינו כובל אותה להסדר מסוים. ולא שפתרון כזה עומד על הפרק. הרי גם אם בפועל מישהו היה רוצה, אין היתכנות לנושא ואין פרטנר שאפשר לדבר איתו.
ברמה הפוליטית, נתניהו הוכיח אתמול שהוא אוחז במספר נכסים אסטרטגיים עבור מדינת ישראל: מערכת ההבנות והקשרים עם הפקידות וסביבת טראמפ בוושינגטון; הקשר החם והאישי עם הנשיא ובני משפחתו; הניסיון העשיר בניהול תהליכים דיפלומטיים; היכולת להכתיב סדר יום מדיני, וכנראה גם תוכניות אשר עדיין נמצאות מתחת לפני השטח.
יותר מפעם אחת נרמז על ברית האינטרסים המשותפים עם מדינות האזור הסוניות, בראשות ערב הסעודית ומדינות המפרץ, ונראה שהקשר הזה צופן בחובו בשורות חיוביות לאזור כולו. מהבחינה הזו זכה השבוע נתניהו לחגורת ביטחון מדינית, בתחומים אשר חשובים מאוד לתומכיו ולשותפיו לאגף הימני של המפה הפוליטית בישראל. יהיה קשה עבורם, אם וכאשר, להסביר לבוחריהם למה פירקו ממשלה שמקדמת את האינטרסים של המחנה הלאומי בגלל זוטי דברים.
ויש עוד היבט פרובינציאלי לביקור ההיסטורי. בפרובינציות מתקשים לסקר אירועים בצורה מקצועית, שלא לומר אובייקטיבית. להקת "רק לא ביבי" נאלצה לבלוע שלשום את רוקה בהשתאות לנוכח תצוגת התכלית בוושינגטון. השינוי הדרמטי בטון, בשפת הגוף, בתסרוקת, ואפילו השבחים המופגנים של טראמפ לשרה נתניהו והכרת התודה הפומבית על כך "שהייתה כל כך טובה למלניה", נתקעו בגרון להרבה אנשים מרי נפש. למרות הצלחת הביקור, עשו חלק לא קטן מעיתונאי השמאל מאמצים לולייניים לחלץ כותרת שלילית ממנו. על אף הקולות, הברקים והאירוע המכונן, נצמדו אלה לכותרת אחת על הצורך לרסן את הבנייה בהתנחלויות.
מדינאות היא מקצוע, וצריך להבין שיחסי חוץ דורשים לא רק אנגלית מושלמת ויכולת ביטוי, אלא גם ניסיון, שיקול דעת ובעיקר אחריות. האסטרטגיה הזהירה של נתניהו, הצורך להקשיב לקולות שעולים מסביבתו של הנשיא, העבודה המשותפת איתו, המחמאות והרעיון לפנות לו את המקום להוביל ולקבוע את הטון, הוכיחו את עצמם.
טרם יציאתו של ראש הממשלה לארה"ב היו כאלה שניסו להציב אולטימטומים ולכפות על הנשיא הצהרות שהיו עלולות לחזור אלינו כבומרנג. בזכותם של נתניהו והשגריר רון דרמר - שהיה מוקצה מחמת מיאוס בממשל אובמה והושב בגדול לתמונה בממשל טראמפ - זכינו למפגן של הערכה לישראל, לא רק כבעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור, אלא גם כמעצמה אזורית ואי של יציבות בשכונה הזאת.
ללא כל ספק, היה זה ביקור היסטורי לישראל, ויום היסטורי עבור נתניהו שסיפק את הסחורה. אני חושב שהוא יכול להרים את רגליו בסיפוק על הכיסא, ולהדליק איזה סיגר טוב בסוף היום. את העבודה הוא יודע.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ומנהל השדולה לאחדות העם היהודי בכנסת