1. השבוע, כך לפחות לפי התכנון, אמורה להתכנס הוועדה לבחירת שופטים כדי להחליט על מינויים של ארבעה חברים חדשים לבית המשפט העליון. אם שום דבר לא יתפוצץ בדרך, נשיאת בית המשפט העליון תקבל את ליטרת הבשר שלה, שרת המשפטים תצליח להשחיל את המועמד שלה, והשר משה כחלון יקבל את השופט מהצפון שעליו הוא נלחם.
רגע אחרי שייסגרו כל הדילים, תבשר לנו השרה איילת שקד שנבחרו הטובים ביותר, הנשיאה מרים נאור תוסיף שאין ראויים מהם לאכלס את בית המשפט העליון שהוא מעוז הדמוקרטיה, ומרוב התרגשות ומעוצמת המעמד נשכח כולנו שהאנשים הכי חשובים במערכת המשפט שלנו, אלה שאנחנו מפקידים בידם את ההכרעות הכי גדולות ומשמעותיות כאן, נבחרים באופן שמזכיר יותר מכל את הדרך שבה נבחר מזכיר מועצת הפועלים בזרנוגה. במסחרה. בדילים. בעסקאות מתחת לשולחן.
הרבה מאוד שנים מבכה המחנה הלאומי את מה שמתרחש בבית המשפט העליון. את האקטיביזם שלו. את העמדות הפוליטיות שלו. את העובדה שאין בו שיקוף של החברה הישראלית, של עמדותיה ושל ערכיה. מבכה וממשיך לשחק את המשחק. גם הפעם, אחרי שנים רבות בשלטון, לא נראה באופק שינוי גדול. שוב אותה מלחמת חפירות. שוב אותה זחילה בתעלות. שוב אותו ניסיון לגנוב עוד שופט אחד "משלנו". כוח פוליטי של שנות דור לא הצליח לייצר עד היום את מה שנדרש למערכת הזו. מהפכה. לא ניצחונות טקטיים, אלא הכרעה אסטרטגית. מהלך שינער את הכלים שעל השולחן ויקבע כללי משחק חדשים.
הכל מתחיל מהצורך להפסיק את פסטיבל המסיכות ולהגיד בקול את הברור מאליו. בכל מה שקשור לנושאים ערכיים, כאלה שנמצאים במחלוקת בחברה הישראלית, השופטים הם אנשים פוליטיים לכל דבר ועניין. נעם סולברג, סלים ג'ובראן, מני מזוז ומרים נאור הם אנשים רציניים ומומחים גדולים בתחום המשפט, אבל לפני הכל הם אנשים בעלי תפיסות עולם פוליטיות. אין שום סיכוי בעולם שכשהם ניגשים לטפל בעתירה שעוסקת בסוגיית עמונה או בסוגיית הבנייה הבדואית או בסוגיות של דת ומדינה הם באים לדיון כמו דף חלק, בלב פתוח ובנפש חפצה. זה בלוף שצריך לפוצץ פעם אחת ולתמיד.
ומכיוון שיש להם עמדות פוליטיות, בדיוק כפי שיש לי ולרופא השיניים שלי ולחבר הכנסת שבחרתי, ומכיוון שכל עז עיוורת רואה שהעמדות הפוליטיות הללו הן שמכתיבות את הפסיקות שלהם, אין שום סיבה שבעולם שהקו הפוליטי של שופטי בית המשפט העליון יהיה הפוך מהקו הפוליטי של אזרחי ישראל. אין שום סיבה שבעולם שכולנו נלך פעם בכמה שנים לבחור אנשים שיקדמו את תפיסת עולמנו, ונגלה ביום שאחרי שיש קבוצה אחרת, שיש לה עמדות אחרות לחלוטין, והיא היא המנהלת האמיתית של העניינים פה.
קחו, לדוגמה, את השופט סלים ג'ובראן. האיש מייצג את המגזר שלו בבית המשפט, בדיוק כפי שהיה עושה לו היה נבחר לכנסת. ראו, למשל, את הפסיקה שלו בעניינה של ח"כ חנין זועבי. אחרי חטיפת שלושת הנערים אמרה זועבי על המחבלים ש"הם לא טרוריסטים". אחר כך, בעניין אחר, עודדה את הפלסטינים "להכריז על התנגדות עממית" וקראה "להטיל מצור על ישראל במקום לשאת ולתת עמה". כשוועדת האתיקה של הכנסת השעתה אותה לחצי שנה, זועבי הגישה עתירה לבג"ץ. ארבעה שופטים בחרו שלא להתערב בהחלטה נגד זועבי. ג'ובראן היה היחיד שפסק הפוך.
מקרה? הנה עוד דוגמה. לפני קצת פחות משנה דן בית המשפט העליון בערעורו של השייח' ראאד סלאח על הרשעתו בהסתה לאלימות, אחרי שדיבר על החובה "להוציא לדרך אינתיפאדה אסלאמית ערבית מאוקיינוס לאוקיינוס". שני שופטים דחו את הערעור. השופט ג'ובראן לבדו קיבל אותו, בטענה שהקריאה של סלאח לאינתיפאדה לא בהכרח מלמדת על רצון לאלימות. "המונח 'אינתיפאדה' לרוב מיוחס לפעולה אלימה", קבע, "אך סבורני כי בהקשר שבו הדברים נאמרו, לא ניתן לשלול את הסברו של המבקש כי אין מדובר בהסתה לפעילות אלימה, אלא בקריאה להתגייסות כוללת, לא בהכרח אלימה, לשם הגנה על מה שנראה בעיני המבקש כפגיעה במקום קדוש".
אוקיי, תגידו, אולי מדובר פשוט בשופט עם גישה מקילה בתחום הזה ובמי שלא ממהר להרשיע בעבירות הסתה. ובכן, ג'ובראן ישב בהרכב בעוד דיון מאותה משפחה. זה היה במסגרת עתירה שהוגשה נגד היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, על החלטתו שלא להעמיד לדין את מחברי ספר "תורת המלך". גם בעתירה הזו היה ג'ובראן בדעת מיעוט, רק הפעם עם גישה הפוכה לחלוטין מזו שהייתה לו אצל ראאד סלאח. הפעם ג'ובראן היה היחיד בהרכב שחשב שצריך להחזיר את התיק ליועץ המשפטי במגמה לנסות בכל זאת להגיש כתב אישום.
היה לו, לג'ובראן, גם הסבר, שנשמע קצת מצחיק כשזוכרים מה כתב בעניין סלאח. "רוחות רעות של גזענות ושנאת האחר אשר מנשבות במדינתנו מובילות להתפרצויות אלימות על רקע גזעני ודתי בתכיפות הולכת וגוברת... באקלים הנוכחי, שבו הסתה לגזענות ולאלימות הפכה לחזון נפרץ, ישנו צורך מובהק כי הרשויות האמונות על אכיפת החוק ויישומו יעמדו על המשמר בכל תוקף ויסייעו במיגורה של התופעה". הנה כי כן, בציבור היהודי יש רוחות רעות של גזענות ושנאת האחר ולכן צריך להעמיד לדין את מחברי "תורת המלך". בציבור הערבי אין רוחות רעות כאלה, ולכן אפשר להחליק לסלאח על הקריאה שלו לאינתיפאדה.
גם בעתירה שהוגשה נגד העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת, כשהשיח הציבורי הסביר שהמפלגות הערביות יהיו אלה שתיפגענה מההחלטה, היה ג'ובראן היחיד בהרכב השופטים שפסק שיש לפסול את המהלך.
ואם זה נשמע שיש לי איזושהי טענה כלפי ג'ובראן, ההפך הוא הנכון. האיש מייצג את תפיסת העולם שלו ואת עולם הערכים שממנו בא בצורה הכי טובה שיש. ומכיוון שחשוב שעמדותיה של החברה הישראלית כולה יבואו ליד ביטוי בבית המשפט העליון, טוב שלציבור הערבי יש קול כמו שלו. ומכיוון שזה יהיה מופרך לחשוב שרק לג'ובראן יש עולם ערכים או שרק הוא לא מצליח להתאפק מלהכניס אותו לפסיקותיו, הרי ברור שמה שהוא עושה עושים גם חבריו. גם להם יש עמדות שהם באים איתן מהבית, וגם העמדות שלהם באות לידי ביטוי בפסקי הדין שהם כותבים.
כשהנשיא אהרן ברק פסל את הפרופ' רות גביזון "כי יש לה אג'נדה", הוא בהכרח הודה שבבית המשפט פוסקים לפי אג'נדות. אג'נדות טובות, אג'נדות רעות, הכל בעיני המתבונן. אבל הכל אג'נדה. ומהרגע שהסכמנו על העובדה הזו, ברור שאין זה סביר לאפשר לחבורה של שופטי העליון לנהל כאן מדיניות פוליטית או ערכית או איך שלא תקראו לזה, שמבוססת על אג'נדה שאנחנו לא בחרנו.
בשנים האחרונות פרסמה תנועת רגבים שני דוחות מעניינים שבדקו את יחסו של בג"ץ לעתירות של ארגוני שמאל נגד בנייה בלתי חוקית של יהודים, מול יחסו לעתירות ראי של ארגוני ימין נגד בנייה בלתי חוקית פלסטינית. כל התיקים שנבדקו עסקו במבנים שאין חולק על כך שנבנו בניגוד לחוק. באופן מכוון, בניסיון לבחון אך ורק את יחסו של בית המשפט לעתירות ולעותרים, בדקו אנשי רגבים יותר את הפרוצדורות ופחות את המהות. התוצאות היו מרתקות.
בעתירות שמאל דרש בית המשפט מהמדינה להגיש תגובה מקדמית בממוצע בתוך 25 יום, כשבעתירות ימין המדינה קיבלה בממוצע 88 יום. ב-90% מעתירות השמאל הוציא בית המשפט צו ביניים, מה שלא קרה באף עתירה של הימין. עותרי השמאל המתינו בממוצע 177 יום לדיון הראשון בעתירתם, בעוד עותרי הימין חיכו לזה 389 יום. על עתירת שמאל התנהלו בממוצע 1.9 דיונים, על עתירת ימין 0.5 דיונים בממוצע. הדוח הזה בדק את השנים 2005-2009. דוח חדש, מעודכן ל-2015, מצא שיפור קל מאוד. אלה העובדות. הפרשנות? יש להניח שכאשר יושב בדין שופט שסבור שממילא תקום מדינה פלסטינית וממילא יהודים יצטרכו להתפנות, גם ההחלטות שלו באות מהמקום הזה.
זוכרים את דוח טליה ששון? נכון, היא לא הייתה שופטת, אבל היא הייתה משפטנית בכירה בשירות המדינה. שימו מול דוח המאחזים שלה את הדוח שחיבר השופט המנוח אדמונד לוי. מישהו יכול להסביר איך זה ששניהם ראו את אותם נתונים ושניהם למדו באותה פקולטה למשפטים ובכל זאת כל אחד מהם הגיע לשורה תחתונה אחרת? התשובה ברורה. עו"ד טליה ששון היא אשת שמאל ומקומה היום בקרן החדשה לישראל מעיד על כך יותר מכל. אדמונד לוי בא מהשקפת עולם הפוכה.
קחו, לדוגמה, את פסק הדין בעניין ההתנתקות. אלף הסברים של הנשיא לשעבר אהרן ברק על כך שבית המשפט לא אמור לשמור על הרוב אלא על המיעוט, ועל כך שבית המשפט אמור להיות מגינן של זכויות האזרח נעלמו כלא היו ביום שבו עשרה שופטים חשבו שאין שום פגיעה בלתי סבירה ובלי מידתית בזכויותיהם של עשרת אלפים איש שלא עברו על שום חוק, ובוקר אחד החליטה המדינה לשלוח שופלים ולהרוס להם את הבית.
עכשיו, שאלו את עצמכם איך זה שעשרה שופטים סברו שאין בעיה עם זה, ואדמונד לוי אחד חשב ההפך? יכול להיות שלוי היה תלמיד רע בלימודי המשפטים? שהוא היחיד שלא הבין את החומר? שבדיוק בשיעור שבו למדו את הסוגיה הזו הוא הבריז? ברור שלא. הדיון סביב גוש קטיף לא היה דיון משפטי. זה תיק שאני מוכן להתערב שאיש מהשופטים שהורכב אליו, לא היה צריך את הדיונים הארוכים כדי להחליט מה יפסוק בסופם. הכל פוליטי. הכל נגזר מעולם הערכים שממנו בא השופט. ולא פחות ממה שפסיקתו של לוי העידה על עמדתו הפוליטית שלו, העידה פסיקתם של עשרת חבריו על עמדתם הפוליטית שלהם.
בדיוק מהסיבה הזו, כשחברות כנסת ממרצ עתרו נגד מינויו של הרב אייל קרים לרב הראשי לצה"ל הם מצאו לצדם הרכב שהכריח את הרב לזחול על ארבע ולהתנצל אם הוא רוצה להתמנות, וכשהתנועה למדינה יהודית הגישה עתירה נגד מינויו של מוטי אלמוז לראש אכ"א וצירפה דוגמאות להשתלחות ולצורת דיבור בוטה שלו כלפי רבנים ומנהיגי ציבור דתיים, בג"ץ זרק אותם מכל המדרגות בנימוק ש"בית משפט זה אינו נוהג להתערב בכל הנוגע למינויים בצבא, למעט מקרים חריגים וקיצוניים שבהם נפל פגם מהותי בהחלטה".
"נדרשת מהפכה"
מי קובע שהרב קרים היה מקרה חריג וקיצוני ומוטי אלמוז לא? האם יש נוסחה מדויקת שיודעת להבחין בין מקרה חריג למקרה שאיננו חריג? לא. יושב מני מזוז עם עולם הערכים שלו, ומוצא שזה כן חריג וזה לא חריג.
הניסיון הנפוח לצייר את שופטי בית המשפט העליון כמי שלא מערבים שיקולים שאינם משפטיים וכמי שיודעים להתעלות מעל כל שיקול זר, אינו אלא ניסיון פתטי. כולם בסך הכל בני אדם. כולם באים אל אולם המשפט עם החבילה שהביאו מהבית. ואם החבילה הזו שונה באופן קיצוני מהחבילה הממוצעת של אזרחי ישראל, משהו פה עקום. כי כל עוד בית המשפט עוסק בדיני ראיות, לא צריך לעניין אותנו מה מצביעים השופטים בקלפי. כשהם מתערבים בסוגיות של חברה ומדינה, דת ומדינה ופוליטיקה ומדיניות זה כבר סיפור אחר.
ומכיוון שכך, ומכיוון שהפער בין הרוח הנושבת בבית המשפט העליון לרוח הנושבת ברחוב הישראלי גדול כל כך, נדרשת מהפכה. לא עוד משחקי תופסת כמו אלה שמשחק המחנה הלאומי עם בית המשפט כל כך הרבה שנים. לא עוד ניסיונות לסחוב עוד כיסא בוועדה לבחירת שופטים, כאילו אנחנו משחקים ב"שני דגלים" בתנועת הנוער. חאלס. אם בית המשפט העליון הוא מקום פוליטי שעוסק בהכרעות פוליטיות, הגיע הזמן שהמערכת הפוליטית תתייחס אליו ככזה ותלך מולו למהלך גדול. מהלך משמעותי. מהלך של שינוי כל דרך בחירת השופטים. מהלך שייקח מהשופטים את הכוח לבחור את עצמם. אני מעדיף שאת השופט הבא יבחר פוליטיקאי שהציבור שלח, ולא הנשיאה שאיש מאיתנו לא בחר ומעולם לא פרשה בפנינו באופן שקוף את עמדותיה ואת שיקוליה. די עם הדילים הקטנים. די עם העסקאות של שופט תמורת שופט.
ואם יהיה צורך בגב ציבורי רחב וגדול למהלך הזה, אין טוב מנשיא המדינה ראובן ריבלין כדי לספק אותו. וכה אמר ריבלין בעבר: "הסכנה לדמוקרטיה איננה מצד שוליה הסהרוריים של החברה ואף לא מצד התלהטות הוויכוח הציבורי בסוגיות האקוטיות. הסכנה היא מבית, מתוך הממסד ודווקא מתוך הממסד האמון לכאורה על קידוש ערכי הדמוקרטיה והגנה עליהם... לנוכח המציאות הבוקעת ועולה מן הכיוון שאליו חותר בית המשפט העליון, לא תהיה ברירה, יהיה עלינו לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים אשר יגבילו את סמכויותיו ויקצצו בכנפיו... על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מהעם מכוחה של השיטה הדמוקרטית, ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה. אפילו אם מדובר בבית המשפט העליון. יש להגדיר מחדש את כללי המשחק".
אכן כך. להגדיר מחדש את כללי המשחק.
2. ועוד משהו על הנשיא ריבלין. עם קבלת חוק ההסדרה, שמענו הרבה על הזיגזג של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבעבר התנגד לחוק ועכשיו תמך בו. קצת פחות שמענו על זיגזג גדול בהרבה, זה של הנשיא ריבלין שהביע השבוע את התנגדותו לחוק.
בשנת 2012 הגיש ח"כ זבולון אורלב את החוק הזה בגרסתו הראשונה. "הריסת המבנים חסרת טעם וגרוע מכך - מנוגדת למוסר ולצדק הטבעי, בשעה שהבעלים לא הציגו בדל ראיה והשתהו בתביעתם שנים רבות כל כך", נאמר בדברי ההסבר לחוק. "במקרים אלה יש לאזן בין האינטרס של הבעלים שאותו יש לפצות פיצוי מלא בין בכסף ובין במקרקעין חלופיים לבין האינטרס הציבורי של הימנעות מיותרת מהרס יישובים שקמו בתום לב ובלא ידיעה שמדובר במקרקעין פרטיים".
זה היה חוק קיצוני בהרבה מזה שעבר עכשיו. בניגוד לחוק הנוכחי, הוא ביקש לבטל את פסקי הדין של בג"ץ בעניין מגרון ושכונת האולפנה, כאילו לא ניתנו מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאסר עליו מלחמה, הטיל משמעת קואליציונית ואיים לפטר שרים או סגני שרים שיתמכו בו. רוב אנשי האגף הנִצי בליכוד הלכו עם ראש הממשלה. כך גלעד ארדן, כך משה כחלון, כך בוגי יעלון, כך לימור לבנת, כך גדעון סער. ריבלין היה מהליכודניקים היחידים שלא נכנעו. לא נכנעו ללחץ של ראש הממשלה. לא נכנעו למי שהסביר להם שביטול פסקי דין של בג"ץ הם סוף הדמוקרטיה. לא נכנעו לבני בגין שעמד על הדוכן ונימק את התנגדותו באותם נימוקים בדיוק שבהם השתמש כדי להסביר את התנגדותו גם לפני שבועיים. 69 ח"כים הצביעו נגד החוק, רק 22 הצביעו בעד, בהם איש אחד עם שם זהה לזה של מי שמכהן היום כנשיא המדינה. אותו שם, דעות אחרות.