ללא שום קשר לנתניהו ולכך שלא ידע כלל על שאשתו מקבלת (לכאורה) מתנות כמו שמפניה ורודה מאיש עשיר ושמו מילצ'ן, שהוא גם חבר של נתניהו בעצמו, וגם חבר קרוב של שרה בעצמה, אני מאמין לנתניהו שאם מילצ'ן קרא לה "סיסטר", כמנהגם של אפרו־אמריקאים, אז הוא בטח גם מתבאס על הביף (מריבת ראפרים) שנוצר על רקע הדיס (דיס־ריספקט). ואני לחלוטין מאמין לו, לנתניהו, שהוא לא ידע. ביבי לא ידע. ואיך בעל יכול לדעת מי נותן מתנות לאשתו אם לא ישאל, ולכן סביר להניח שהוא לא שאל. והיא לא סיפרה.



ובכלל, אני חושב שלכל אחד מבני הזוג צריך שיהיה מרחב אישי, פרטי, שבן הזוג לא חייב לדעת עליו הכל. מספיק שיידע שהוא לא יודע. ואני לא מדבר על עצמי, שכאיש נשוי ניהלתי רומן עם גבר - על הסיפור הזה גם חל חוק ההתיישנות, וגם כבר העמדתי את עצמי לדין הצופה, כשחשפתי אותו ב"מחוברים" הלפני אחרון - אלא אני מדבר על עניינים קטנים ועל זוטות. אין תמיד צורך לספר. יותר נכון, יש צורך שלא לספר. כמה זוגות אתם מכירים שהכל אצלם על השולחן, חשוף, מוכר, מעובד, מדובר, מתווך, משודר ומפורסם, חוץ מדנה ספקטור ורן שריג?



הרגע שלפני ליקוק הדבש



בסדרה "הרומן", נח לא מספר לאשתו שהכיר מישהי שהתאהב בה. הוא נפגש איתה מדי פעם, על החוף, הוא לפעמים מלווה אותה לדירה שלה. גם היא לא מספרת לבעלה. הפרקים האלה הם הכי יפים, הכי רומנטיים (אמצע העונה הראשונה). אחרי שאשתו מגלה, הכל נעשה מכוער וארוך (כל העונה השנייה וכל העונה השלישית) וזה כולל ויכוחים, מריבות, גירושים, מוות, כלא, כל החיים מתחרבשים, אבל נעשים מעניינים.



בסדרה "גירושים", שרה ג'סיקה פרקר נפגשת מדי פעם עם גבר מחוץ לנישואים המכונה "הצרפתי". אלה רגעים מתוקים שהיא מחכה להם, מצפה לקראתם, הם הגומחות הסקסיות של חיי הנישואים שלה. פו הדב אמר שהטעם שהוא הכי אוהב זה הרגע שלפני ליקוק הדבש. הרגע האסור שלפני, ההסתמסות הסודית, המוסתרת, ההרגשה שמשהו מעניין הולך לקרות. אם לא היה את זה והכל ברור וידוע, אז למה היינו מחכים בחיים? לפגוש את בן הזוג שיחזור מהעבודה ויראה טלוויזיה - מי מחכה לזה? להכין ארוחת ערב? לשטוף כלים? ללכת לעבודה? לחזור מהעבודה? אם אין סודות ושקרים, איך תסבירו את השקר הידוע "זו נסיעת עבודה, מאמי, תאמיני לי, הלוואי היה לי זמן לנשום", וגם לא היה נולד "סיגליות", שירו הנהדר של דויד ברוזה, שעצם זה שהאישה חושבת שגבר זר שולח לה פרחים, והיא לא מגלה לבעלה, גם זה סוד, גם זו עבירה הקרויה בחוק "מתנה אסורה בהסכמה", ממש כמו השמפניות של שרה.



וביבי, ג'נטלמן שכזה, נתן לה ליהנות מהוורודים האסורים, בלי לשאול יותר מדי שאלות. וכשהיא ביקשה שיחדשו את המלאי, היא לא סיפרה לו, והשאירה את זה בינה לבין מילצ'נה (המילצ'ן שלה).



"50 גוונים של אופל" שעלה השבוע לא מתייחס לקבלת שמפניה אלא לפנטזיות מיניות שבין אישה לדמיונה. הנהירה לסרטים הבינוניים האלה במסגרת הטרילוגיה "50 גוונים" היא מוזרה, וראויה למחקר סוציולוגי, שיתמקד בפער בין האופן שבו זוגות נכנסים לסרט לבין האופן שבו הם יוצאים ממנו. בכניסתם הם אוחזים ידיים, מסתכלים זה על זה, חולקים פופקורן, אולם בצאתם כל אחד לבדו, מנותק מפרטנרו. מבטה בוהה בשמיים, מבטו תקוע בקרקע, תוהים בינם לבין עצמם אם באמת יש אנשים שעושים דברים כאלה.



ויש. אחרת קשה להסביר את ההתעניינות שיש סביב מסיבת הסווינגרס שמארגן השבוע גילי מוסינזון. בכלל, דברים שגילי מוסינזון מארגן קשה להסביר. הפעם הוא מארגן מסיבת חילופי זוגות בווילה באזור השרון (אגב, סטטיסטית, רוב הדברים ה"אסורים" נעשים בווילות באזור השרון). מעניין לדעת מה המוטיבציה של הזוגות האלה. הרי כשהם היו לבד הם רצו זוגיות. ועכשיו כשיש זוגיות, הם רוצים להחליף. ואם טוב לך בזוגיות, בכל זאת אתה רוצה לשמור לך איזה רז קטן לעצמך, סיגליות, רומן צדדי קטן, פנטזיה נהדרת, זה מה שמכניס קצת שמפניה לחיים.