כל גבר צריך להיות הכי טוב במשהו. זה לא חייב להיות קשור לכסף או כדורגל או גיטרה בס, נניח, אבל גם אם מדובר בפתיחת בקבוק בירה בשיניים או חיקוי מדויק של יללת חתול - הגבר צריך לדעת שהוא הכי טוב שיש או שאינו גבר.
סחבקכם הנאמן כבר התוודה מעל עמודים אלה על שאיבד שתיים מהמיומנויות שהיו סימן היכר שלו בעבר: זיכרון פנומנלי למספרי טלפון ויכולת לנווט ללא מפה. ומה שמעצבן בכל הסיפור: לא איבדתי אותם לטובת איזה זכר אלפא צעיר שהסתנן ללהקה כדי לדחוק ממנה את הליש הקשיש, אלא לסמארטפון מזופת שיכול לקחת אותך ברגל ברחובותיה של רומא למשל, מהפנתיאון עד לפונטנה די טרווי, ולאפשר לך לשלוח בדרך סלפי על רקע גלידרייה לחבר שקרע איתך את עיר־הנצח עוד בתקופה שבה הייתם צעירים לא–לנצח. את פניו אתה כבר בקושי מזהה, אבל מספר הטלפון שלו, זה שפעם היה אצור אצלך במוח ונשלף כל אימת שמישהו מהחבר'ה רצה להתקשר, נמצא במרחק שלוש נגיעות במסך הטאץ'.
דרך אחת להתמודד עם אבידות שכאלה היא להפנות גב למודרנה: להחליט שאתה לא משתמש בטלפון שמתיימר להיות חכם יותר ממך, רק שהדרך הזאת היא מדרון חלקלק, תהום פעורה בין גבר מנוסה לקשיש נרגן.
זאת כנראה הסיבה לכך שאני מחליף את מיומנויותי עם השנים: זה בסדר אם נפסע מהמלון למסעדה לפי הוראותיה של איזו תוכנת ניווט מטופשת, אבל כשנגיע למסעדה, מי יידע שדווקא כאן - ולא בשום מקום אחר - מוכרחים לאכול את ה“ויטלו טונטו", ושאם רק נגיע במשמרת של וינצ'נזו, נקבל בסוף הארוחה לשולחן לא רק בקבוק של לימונצ'לו תוצרת בית, אלא גם תבנית טירמיסו ולצדה רק שתי כפות... אה, תגידו לי, מי? ווייז?
“גבר, אני בנתב"ג בדרך ללונדון/רומא/סלוניקי/ברוז'/מדריד - וכך הלאה, יש המלצות?" הוא מסרון שמתקבל אצלי ברמה יומיומית. ואני משיב לכולם, אם כי לפי מפתח קרבה, החל מ"מדריד, אח שלי? מקנא בך, העיר הכי טובה בעולם! סע לשוק מרביאס, הם כותבים מרבילאס, אבל לא מבטאים את הל'. הוא קצת מרוחק ממרכז העיר, אבל לפחות לא פלסטיק כמו סן–מיגל, אלא שוק–שוק. חפש את ה'קיוסקו' של חוזה, שתה קצת ‘מאהו' מהברז, נשנש קצת חמון - ואז תגיד לו שאתה חבר שלי - ותשאל אותו אם הוא מרשה לך להביא נתחים מאחד הדוכנים כדי שיזרוק אותם למענך על הפלאנצ'ה", ועד ל"תן לי מייל שפתוח לך בחו"ל, תקבל רשימת מסעדות עוד לפני שתנחת".
לך תתן 500 פאונד במזומן למישהו כי גוגל אמר לך
בצר לי, פיתחתי במשך השנים כמה מיומנויות שלמכשירים המתוחכמים שמקיפים אותנו קצת קשה לחקות: למשל היכולת לנווט בין מאות סוגים של סינגל מאלט כדי למצוא לחובב הוויסקי המתחיל את זה שהכי ידבר אליו או לדעת את סידור העבודה בכמה פאבים בעיר כדי להגיע דווקא במשמרת של הברמנית שתדאג לכך שעל כל דרינק שתזמין תקבל לפחות אחד בחינם או להכיר כמה “ספסרים הוגנים" במנצ'סטר, כאלה שישיגו לך שני כרטיסים, אפילו ליונייטד–ליברפול ברגע האחרון. זה נכון שהם מופיעים גם ב"גוגל", אבל לך תשים ביד של מישהו 500 פאונד במזומן רק כי היה כתוב בגוגל.
בניגוד לשלט הזועף “כאן לא מודיעין" שנוהגים פקידים נרגנים לתלות מעל דלפקיהם, אני משתדל לענות באריכות לכל הפונים, אפילו אם מדובר רק בחבר של חבר של ההוא שאני בקושי זוכר, ואם אני מקבל ממנו אחר כך גם תמונה בוואטסאפ שמראה לי עד כמה הוא שיכור ושמח בפאב הלונדוני שאליו הפניתי אותו בתוספת ד"ש מהבעלים, הרי שאני את שלי עשיתי.
בעידן גוגל אף אחד כבר לא צריך אותי יותר כדי לבדוק מתי הצטרף אבה גינדין, המכונה אבא, למעצמת הכדורגל ע"ש הפועל חיפה. אבל איפה מוזגים את הגינס הכי טובה בעיר התחתית של חיפה? לזה אין תאריך תפוגה.
ובכל זאת, המיומנות השימושית החדשה שלי הצליחה לקבע סופית את מעמדי כאיש מקשיש: “הלילה יהיה גשום", אני מוצא את עצמי אומר לילדים שמתלבטים אם לקחת איתם מטרייה לקראת היציאה מן הבית: “הגב כואב לי בלי סיבה", אני מוסיף כראיה לצדקתי - והם בוהים בי כאילו ראו שלד של דינוזאור קורם עור וגידים לנגד עיניהם.
“אבא, אתה כבר ממש זקן", אומר השמיניסט וחומק לעולם שכולו נעורים כשהוא לבוש בסווטשירט בלבד. “איי", אני מחניק יבבה מכיוון הגב התחתון בטרם אעלה על יצועי - וחושב שהוא צודק: אני באמת כבר לא כזה צעיר. מזל שלפחות רעש הגשם שניתך על הפרגולה מצליח להרדים אותי.