מעטים האנשים במדינה שחושבים שמגיעות לאלאור אזריה חמש שנות מאסר בפועל. המנעד נע בין "מגיע לו צל"ש, מה אתם רוצים מהילד" לבין "הוא ומשפחתו סבלו מספיק, שישחררו אותו עכשיו". אבל בית המשפט שלנו אינו קשוב לרחשי לבבות הציבור, והוא יפסוק מהבועה השיפוטית שלו, המדויקת והספרותית, את מה שיפסוק בעודכם קוראים מילים אלו.
לא בטוח שאנחנו, כחברה, רוצים בית משפט המתנהל משיקולי רייטינג. זה לא תפקידו להיות פופולרי, וחוק הוא לא דבר אהוד ביותר בקרב חלקים גדולים מהציבור. לעומת זאת, הפער העצום בין כל אלו שקורצו מהיסודות האציליים שמהם עשויים שופטים לבין בני האנוש המזהמים את התבל במחשבותיהם האפסיות, הוא פער שקשה להכלה במדינה דמוקרטית, וביתר שאת – בכזאת שסועה כשלנו.
ביוון העתיקה היה העם קובע את דינו של הנאשם. בכל שנה נבחרו 6,000 מושבעים, שמתוכם הוגרלו בבוקרו של המשפט מאות מושבעים. שיטת המושבעים, הנהוגה עד היום במדינות מתוקנות, ניזונה מהעיקרון הבסיסי הזה: לא צריך תואר במשפטים בשביל לדעת מי צודק ומה נכון לעשות. יש תחושת צדק בסיסית לכל בן אנוש, יש ערכים, יש מוסר, יש חוכמה גם לעם הפשוט.
חייבים להגן עליו כפי שהגן עלינו
תלי תלים של סיכומים ייכתבו על "פרשת החייל היורה", שמהותה המעוותת נגזרת משמה: עצם השם מראה עד כמה התרחקנו מהייעוד של צה"ל. חייל אמור לירות. זה לא צריך להיות יוצא מן הכלל המעיד כי הכלל עסוק ב"לנטרל", לתפוס, להרחיק, "להכיל" או "לספק תחושת ביטחון" במקרה הטוב, או לדאוג לקידום האישי במקרה הפחות טוב. חייל אמור לירות ויעידו על כך נשקו האישי ואלפי הכדורים שירה באימוניו.
אלאור אזריה לא היה צריך לירות במחבל מנוטרל, ועדיין יש לשחררו לאלתר. למה? כי אזריה הוא חייל במלחמה וההרוג הוא מחבל שניסה לרצוח יהודים. למה? כי המציאות מורכבת ואינה קשורה לספרי חוקים. למה? כי זאת עבירה משמעתית ולא עקרונית. למה? כי אזריה לא התגייס לצה"ל כדי להסתובב בחברון ולרצוח חפים מפשע. למה? כי המחבל הזה הוא בן מוות, כמו כל המחבלים. למה? כי אלאור הוא שלוח שלנו, ואנחנו חייבים להגן עליו כמו שהוא הגן עלינו. כי הציבור צודק: הוא ומשפחתו נענשו מספיק. כי השתת עונש כלשהו תרסק את מעט האמון שעוד נותר בין העם ובין מערכת המשפט.