ישה ימים אחרי המפגש המלבב של שלושת האגואים המוטרפים בבית הלבן (את מלאניה העצובה נשאיר בצד, כרצונה), ובין הבריחות של הנתניהו'ס מהמדינה, מממשלת האמיתות האלטרנטיביות, ממפגש הפסגה המוחמץ בעקבה, מהחקירות, מהצוללות, מהאולטימטומים מימינה לימין ומהתקשורת (שעדיין לא הוכרזה כאויבת האומה), עַם הנֶצח עדיין מפחד מהדרך הארוכה לפתרון הסופי (במובן החיובי).



ידידנו הגדול בוושינגטון, מסביר פרשננו לענייני התעניינות, ענייניוּת ועוינות, נראה מוטרד וקצר רוח במפגש ה"היסטורי", צִיֵץ בנהמה מחמאות טוויטריות לאורחיו, התעקש כדרכו שלא לענות לשאלות שנשאל וגילה אפס ידע והבנה בידידיו החנפים ובבעיותיהם. בסוף העביר לרה"מ את ההחלטה איך ומתי לממש את ה"דיל" - רעיון שתי המדינות, או המדינה האחת לשני לאומיה, הדפוקים והדפוקים יותר, בהגבלת הבנייה ובהסכמת הצדדים.



בכך סיבך אותנו הטראמפ: תמיד ביקשנו מנהיג־על ידידותי, שיחליט בשבילנו את ההחלטות הגורליות, כדי שנוכל להצהיר מיד שאינן מקובלות עלינו ושרק אנחנו נחליט על גורלנו (או שנקים "מנגנון" לבחינתן), וידיד אמת הרי יהיה סלחן כשנדחה את הצעותיו. אז איך ינצלו עכשיו נבחרינו את הזדמנות הפז הנדירה להחליט בעצמם מה לעשות? והרי, מה לעשות, באמת צריך לעשות. כלומר להחליט.



על סף כאוס



כי הטראמפ, שרואה את המציאות בפרספקטיבה המעוותת והאנוכית שלו, השליך מעליו אתהאחריות למצב באזור, מתרכז בראש מורכן לנגיחה במלחמות השוורים שהוא מנהל נגד התקשורת, בתי המשפט, ה־CIA והדמוקרטיה. במהירות שיא של צייצן הוא עלול לחצות את הקו האדום ולזכות בהתערבות בית המשפט העליון ובהתנגדות גורפת מבית הנבחרים והסנאט. בינתיים, מפרשים הביבי והבנט, כל אחד בדרכו, את המנדט שהעניק להם שליח האל מהבית הלבן: רה"מ רואה זאת כהיתר להמשך הסטטוס קוו ולעמימות המדינית ומקווה שנבא"ש (נפתלי בנט ואיילת שקד) יצייתו למשמעת הטראמפית. הבנט, לעומתו, תופס זאת כרשות נתונה להתפרע חופשי, אבל מבין שלא כדאי לו ולכן נאחז בהבטחת רה"מ ליישוב מפוני עמונה. הוא יאיים, כנראה, שאם לא תקוּים, ידרוש את סיפוח מעלה אדומים תחילה. רה"מ יתפתל, יכחיש שהבטיח לקיים ויבטיח שיקיים, כשיורידו ממנו את כל החקירות.



לסיכום: יש לנו את רה"מ הביבי, שהוא בהחלט בעד ונגד פתרון שתי המדינות ושכמו הפלסטינים אינו מחמיץ הזדמנויות להחמיץ הזדמנויות. הבנט, מ"מ השליט ושאר קיצוני הימין (כולל רוב נבחרי הליכוד) בעד מדינה יהודית אחת בין הירדן לים, תעלה כמה שתעלה. ומה יעשו ב־2.5 מיליוני פלסטינים ללא זכויות אזרח? הימינאים מתכחשים לכל תשובה רציונלית בנדון. ריבלין, הנשיא הטוב והנאיבי שלנו, מחזיק מכבר ברעיון המדינה היהודית האחת, אך דורש זכויות שוות לכל אזרחיה (ואינו מתייחס לשינויים דמוגרפיים אפשריים); והשמאל, המרכז והרוב הדומם, האדיש, המבולבל והמופחד (ולמרבה הפלא גם ליברמן, בשבתו כשר הביטחון), יודעים שאין פתרון, לבד מהאחד והבלעדי, שעל קבורתו כבר הכריזו בצהלה החוטובליות והמועלמיות, הבנטים והסמוטריצ'ים. זו האלטרנטיבה היחידה לכאוס, למלחמת איש באחיו ועַם בעם.



רק משא ומתן עם מדינות ערב הסוניות והרשות הפלסטינית, למימוש רעיון שתי המדינות, יהודית ופלסטינית, עם חילופי שטחים ואזרחים, ויתורים, פשרות ודגש על ביטחון הדדי מלא, הוא האופציה להמשך קיומנו ושגשוגנו כאן, במדינת חוק דמוקרטית. הטוענים אחרת הם הזויים, תמימים ו/ או זדוניים, שמסכנים את עתיד המדינה, תקפותה, ביטחונה ואחדותה.