פרשת אלאור אזריה מייצגת את כל מה שרע כאן: בפיגוע כמעט "שגרתי", שני פלסטינים תוקפים את חיילי צה"ל. חייל אחד פועל נכון ומנטרל את אחד המחבלים. הזירה מתמלאת בכוחות המוודאים כי אין סכנה. וחייל אחד, שהחליט כי דינו של המחבל למות, יורה בראשו דקות ארוכות לאחר הפיגוע וללא סיבה נראית לעין. ואז הכל מסתבך..
ברור שמדובר בעבירה על חוקי הצבא ובשיקול דעת גרוע של החייל, שפעל בניגוד להנחיות. במצב רגיל, היה מתנהל תחקיר פנימי, חקירת מצ"ח, משפט צבאי רגיל וענישה כמקובל בצה"ל. בלי רעש, בלי פוליטיקה, בלי ימין ושמאל. אבל שרשרת טעויות, אופיינית לציבוריות הישראלית, הכושלת מבחינה חברתית ופוליטית, הובילה למסלול אחר. עוד לפני שהתבררו הפרטים ובוצע תחקיר, יצאו כל נבחרי הציבור בהצהרות מתלהמות.
שר הביטחון גינה וקבע כי "החייל סרח" וכי מדובר בהתבהמות של צה"ל, ראש הממשלה גינה בחריפות, אפילו הרמטכ"ל מיהר לצאת בהודעה ולהתנער ממעשי החייל, מבלי שעדיין נודעו העובדות. מנגד, ח"כ (דאז) ליברמן הביע תמיכה בחייל ואף התייצב בבית הדין הצבאי. הפרשה הפכה למלחמה של הימין והשמאל, ללא קשר לעובדות.
התנהלותם החובבנית וחסרת האחריות של הפוליטיקאים נתנה צידוק לכל מחרחרי הריב והמדון להתחיל להפיץ שנאה והסתה נגד הצבא ונגד כל מי שחושב אחרת מהם. מערכות המשפט והאכיפה התמהמהו, כהרגלן, באיתור ההסתה ובנטרולה, קבוצות בחברה הישראלית קיימו בתוך שעות תחקיר, משפט, סיכומים ופסק דין לחייל.
הפכנו לחברה אלימה החיה בתוך סיר לחץ
הימין, שהביע תמיכה בלתי מסויגת במעשי החייל והציע להעניק לו אות גיבור ישראל והשמאל, שקבע כי מדובר ברצח בכוונת תחילה. משפטי הרחוב התקיימו ללא קשר לעובדות, והעולם חרץ את דינו.
אף מנהיג לא קם וניסה לעצור את השנאה, ההסתה והפילוג, לא קרא לשמור את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי, לא חיזק ואיחד והרגיע. כולם הפכו ללה פמיליה גדולה ורועשת. ימין ושמאל. אירוע שצריך היה להסתיים בתחקיר וטיפול צה"לי פנימי, הפך לאירוע פוליטי עולמי.
הבעיה באירוע הזה, אינה רק ירי החייל במחבל, אלא התנהלות החברה והפוליטיקאים אחריו. ההבנה שההתבהמות שעליה דיבר שר הביטחון, אינה נחלתו של הצבא, אלא של החברה כולה.
כל המערכות כשלו כאן. הפוליטיקאים וראשי הציבור, מפקדי הצבא הבכירים וראשי מערכת הביטחון, התקשורת מימין ומשמאל, מערכת המשפט ואכיפת החוק. כולם תרמו לפילוג ולשסעים המחמירים בחברה. שוב הוכחה רמתם הנמוכה של מנהיגי הציבור ונבחריו, העסוקים בפופוליזם זול במקום בהפעלת שיקול דעת. בהיעדר מנהיג, איש לא טורח לאחד ולהרגיע. הפכנו לחברה אלימה, פיזית ומילולית, החיה בתוך סיר לחץ המאיים להתפרץ.
במדינה מתוקנת, הצבא היה מוציא הצהרה על כוונתו לבדוק את העובדות ולבצע חקירה, שרק בעקבותיה יוחלט מה יעלה בגורל החייל. ראש הממשלה והשרים היו מסתפקים בהצהרה מתונה. הצל, לה פמיליה ומחפשי פרסום אחרים לא היו מובילים את סדר היום. את המשפט והחקירה היה צריך לנהל בתוך הצבא בצורה מקצועית ומכובדת, ולא מעל דפי העיתון וברחוב. אבל בג'ונגל כמו בג'ונגל, כולם מתבהמים כי זו הנורמה.
הכותב הנו בכיר לשעבר בשב"כ