"ביבי, ביבי, ביבי", קראו מאות ילדים בחולצות כחולות וכיפות תואמות בבית הספר "מוריה". הם התאמנו. המנהל ביקש מהם להזדקף: "האם תוכלו לשבת כך רבע שעה?", הילדים שאגו: "לא". הם ניסו להזדקף ושמרו על שקט. המורה תרגלה איתם את המילים בעברית "ברוכים הבאים". בנימין נתניהו התעכב, והילדים כבר איבדו סבלנות, אבל בכל פעם שנדלקה המצלמה הם נופפו ושאגו.
כשנתניהו הגיע עם ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם טרנבול, הם קיבלו אותו כאילו ראו את ג'סטין ביבר. ההתרגשות הציפה את כולם. כמה שירים, "ירושלים של זהב", דמעות בעיניים ושני פוליטיקאים מעונבים, מלווים בנשים שלהן שנראו כמו צמד שאפשר היה להריץ לבית הלבן. טרנבול לא עזב את נתניהו. חיבוק אישי וצמוד. הוא החמיא ליהודים ואמר שהוא מרגיש ב"שכונה", וכי הם מעוז הבחירה שלו.
אחר כך סיפר לי יהודי תושב סידני שהוא בשפל תמיכה חסר תקדים, פחות מ־35% תמיכה. הוא האיש שהדיח את קודמו בתפקיד באמצעות תרגיל פוליטי מבריק אך מכוער, נמצא בדיוק באותו מקום שבגללו שכנע את חברי מפלגתו לבגוד בטוני אבוט, ראש הממשלה הקודם, ולהדיח אותו.
התמיכה ללא סייג בנתניהו והאירועים הסגורים המחבקים של הקהילה היהודית באוסטרליה היו מרשימים. מאוד מרשימים. התגובה לא איחרה לבוא: כותרת בעיתון על כך שנתניהו ניגח את מנהיגי האופוזיציה, כשאמר שהוא לא מבין איך יכולים לצפות שישראל תקים מדינת טרור אסלאמי. כמה שעות אחר כך התקיימה הפגנה קולנית, בליווי דגלי אש"ף ודגלי חיזבאללה ועמוסה באישים שקראו לשחרר את פלסטין ושישראל תלך לגיהינום. פרשים אוסטרלים ליוו את המפגינים שרצו שוויון, חופש ושחרור. אבל פלסטין לא משחררת. היא רודפת את נתניהו עד לסידני והייתה נוכחת גם בסידני.
הפרשנים האוסטרלים רצו לשמוע מה עם פתרון שתי המדינות. נתניהו לא חזר בו מהתמיכה ברעיון כ"קונספט", אבל הוסיף וחידד את התנאים שלמעשה מעקרים אותו מכל היתכנות או מימוש: הכרה בישראל כמדינה יהודית ושליטה ביטחונית בכל השטח. אולם בתנאים כאלה אין מדינה. "אמרתי שאני מוכן לתת להם את כל הכוח לשלוט בעצמם ושום כוח לפגוע בישראל", אמר נתניהו לשאלות העיתונאים. "המשמעות היא שלא תהיה ריבונות בלתי מוגבלת, ובנסיבות שנוצרו היא גם תהיה יותר מוגבלת".
ראש הממשלה תיאר איך מטוס שנכנס לשטח ישראל חוצה בתוך כמה דקות את המרחב האווירי שלה. במצב הזה, אמר נתניהו אי אפשר לחלק. "אי אפשר לחלק את המרחב האווירי והקרקעי". זה הגיוני ומוצדק, אבל אם אי אפשר לחלק, איך אפשר להקים מדינה? אפילו מדינה מינוס או אוטונומיה על סטרואידים, כמו שנפתלי בנט רוצה? ובעיקר, איך אפשר למכור את זה? אפילו לטרנבול, לתרזה מיי מבריטניה או לדונלד טראמפ. הרעיון פשוט לא מספיק נועז.
התכתיב המערבי
במהלך הטיסה שאלתי את נתניהו אם הציג יוזמה כלשהי לטראמפ. שאלתי אותו את אותה שאלה גם בוושינגטון. נתניהו ענה בציניות שהוא אף פעם לא יוזם, כאילו הוא לועג לביקורת נגדו. הוא אולי הציע משהו, אולי לא. אולי זרק רעיון, אולי הניח מהלך. פעם עוד נדע. הנה רעיון אחד שלי, שיכול אולי לתפוס. משהו שאפשר להניח מול הידידים שלנו ואולי אפילו מול הפלסטינים: רעיון חגורת הדמוקרטיה.
הרעיון מתייחס לבעיה המרכזית בהקמת מדינה פלסטינית. הבעיה היא לא הגבולות, לא ההתנחלויות, לא הכלכלה ולא המים. הבעיה היא אופי הישות הפלסטינית שנמצאת ליד מדינת ישראל או בתוכה. כל זמן שזו ישות לא דמוקרטית, שטופת הסתה, נחשלת כלכלית ובעלת יכולת מוגבלת לשליטה פנימית, כל הסיבות נגד הפיכתה למדינה מובנות.
השאלה שנתניהו מעלה בכל הזדמנות מוצדקת: איזו מדינה זו תהיה? אם לחדד את השאלה: איזו מדינה בדיוק רוצים הפלסטינים? איזה מודל הם שואפים לחקות? את המודל הירדני של דיקטטורה חביבה, או את המודל התוניסאי, המצרי או הלובי שקרסו. אין מודל ערבי מוצלח.
כל מדינות ערב הן דיקטטורות אכזריות, מדינות נצלניות וגזעניות ובעיקר כושלות. ישראל צריכה לחזור לדרישתה שפלסטין, אם תהיה, תהיה משהו אחר. מודל ייחודי. פורץ דרך. חלוצת השינוי המערבי במזרח התיכון. התנאי להקמת מדינה מוגבלת וחופשית הוא דמוקטיה. פשוט. דמוקרטיה אמיתית. לא רק בחירות, אלא דמוקרטיה רצינית. זה התנאי ואין בלתו ובלעדיו אין כלום.
הרציונל פשוט: אם המערב רוצה להקים מדינה לערבים, הוא צריך להתנות את זה בכך שהיא תיבנה על פי התפריט המערבי המפותח, ולא על פי הרעיון הערבי הקורס. רוצים תמיכה מדינית, כסף ושטח? התנאי הוא לקבל את התכתיב המערבי עד הסוף. בית משפט, הפרדת רשויות, בניית מוסדות ושמירה על זכויות אדם.
ישראל צריכה להציג את הרעיון של שלוש חגורות השטח. חגורה ראשונה היא האוטונומיה של בנט את נתניהו: השטח הנוכחי פלוס הרחבה קטנה בשטחי C, כולל חבילת סיוע והכרה מיידית של ישראל ב"מדינה". בתמורה ישראל תספח את גושי ההתיישבות הגדולים בהסכמת העולם.
החגורה השנייה תהיה חגורת שטח מסביב לאוטונומיה, שכוללת בעיקר כפרים פלסטיניים בשטחי C, שיועברו לפלסטינים מול ביצוע צעדים ביטחוניים נגד הטרור והוכחת יעילות אמיתית ביישום שלהם. אם נניח החגורה הראשונה היא 50% מהשטח, החגורה השנייה תגיע בהדרגה עד ל־75% מהשטח. אף התנחלות לא תפונה. זה הסדר הביניים. עדיין רשות רקובה ומושחתת, אבל יש לה שטח מוכר שגדל בתמורה לצעדים מעשיים.
החגורה השלישית היא חגורת הדמוקרטיה. היא הפרס הגדול, ונתניהו צריך להגיד את זה לטראמפ מראש, בחשאי או בפומבי. זה הפיקדון: השלמת השטח למדינה עד 88%־90%. זה פותר את הבעיה של תהליך, של אופק מדיני ושל תשובה ברורה למה שישראל רוצה: היא רוצה מדינה מוגבלת אבל דמוקרטית לצדה. זה פותר את הבעיה של פינוי מסיבי של מתנחלים. כי אם זו דמוקרטיה אמיתית, אז הם יכולים להישאר בשטח ולהיות אזרחי פלסטין. הרי כל פינוי מתבסס על ההנחה שאם המתנחלים יישארו הם יירצחו. בדמוקרטיה זה לא אמור לקרות. יש חוק ומשטרה חזקה.
נתניהו התייחס לאפשרות הזאת בראיון ב־2013. אם לא? אז לא. אז ברור מה הסיבה ומי הבעיה. זה היתרון הגדול. באוסטרליה ובאירופה מבינים היטב מה דמוקרטיה מסמלת, ואם מישהו דוחה אותה אז הוא הבעיה. זה רעיון שקל למכור אותו וגם אם ייכשל וימות מיד, זה לפחות יראה לעולם וגם לציבור בישראל שנתניהו זז קדימה ופועל. אם יצליח לרתום לכך את טראמפ, הוא ישלוט בתהליך. זה רק רעיון אחד, שווה לבחון אותו ולנסות.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]