פיל גדול עמד השבוע באמצע הסלון של עטווה אבו אל־קיעאן, כשישבתי לפגישה ארוכה איתו ועם כמה מבני משפחתו המורחבת. זו לא הפעם הראשונה שאני באום אל־חיראן, אבל זו הפעם הראשונה שבה ישבנו לשיחה שכזו. כל מי שנטלו בה חלק אהבו מאוד את מה שחשפתי ערב קודם לכן באשר לממצאי חקירת האירועים בכפר בחודש שעבר, אבל אהבו פחות את הביקורת שמתחתי במשך שנים עליהם, ועל המדינה שלא אוכפת עליהם את החוק.
"הנה", מושיט לי ג'אבר, מפקח במשרד החינוך, את מכשיר הטלפון הנייד שלו, כדי להראות לי מסרונים כועסים ששלח לי בעבר, אחרי אחד הטורים שלי שעסק בבני השבט. באופן מעט מוזר, דווקא על רקע העובדות ההולכות ונחשפות ולפיהן יעקוב אל־קיעאן, "הנהג הדורס", איננו מחבל וככל הנראה איבד לשווא את חייו, האווירה בכפר פייסנית למדי. לא, הם לא מתכוונים לסלוח על מה שנעשה לבן משפחתם. לא, הם לא מתכוונים לוותר על התנצלות רשמית וברורה מצד המפכ"ל והשר. ובכל זאת, זר לו היה מאזין השבוע לתושבי אום אל־חיראן, לא היה מנחש עד כמה גדול המטען שהם סוחבים איתם בחודש האחרון.
מי שמכיר את ההיסטוריה של אום אל־חיראן יתקשה שלא להבחין בשינוי הכיוון, לפחות ברמת השיח. אולי זו הנחישות של מערכת אכיפת החוק, אולי זו עייפות ממאבקים, אולי זו ההפנמה שהרבה יותר ממה שהוצע להם כפיצוי לא יוכלו לקבל. כך או כך, עטווה, האיש שמילה אחת שלו וכולם כאן זזים לארוז את הבית ולעזוב, מדבר אחרת. האיש שרק לפני כמה שנים לא הוציא מכלל אפשרות שימוש ברימונים ו־M16 מול מי שיבקש להרוס לו את הבית, משמיע היום מנגינה אחרת. מפוכחת הרבה יותר. "אנחנו לא נשארים כאן, זה ברור. החלטנו ללכת. אין כאן אחד שיתנגד לזה".
מה קרה, אני שואל אותו כשאנחנו עומדים לצד הריסות ביתה של אחותו ראבעה, שיושבת שותקת על הקרקע, מתי התהפך אצלך התקליט? "כל עוד היו הליכים משפטיים, היה מאבק", הוא מסביר, "מהרגע שבית המשפט העליון החליט סופית את מה שהחליט, אין עוד טעם להילחם סתם".
אם הכל כל כך פשוט, למה הכל כל כך מסובך? עוד רגע נחזור לעניין הזה. אבל קודם שתי הערות על מה שעשתה החשיפה שלפיה המשטרה כשלה בהפעלת הכוח באותו אירוע שהביא למותם של יעקוב אל־קיעאן ושל השוטר ארז (עמדי) לוי, ורק בנס לא קיפד גם את חייהם של עוד כמה שוטרים שנורו על ידי חבריהם.
ההערה הראשונה מתייחסת לעליהום המתוזמר המכוון אל השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ואל מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך. ברור לגמרי שהשניים לא שיקרו. לא הם ולא השוטרים בשטח. גם אם בסופו של דבר הגרסה שמסרו לא עמדה במבחן החקירה שאחרי, נדמה לי שאיש לא חושד בהם שמכרו לנו ביודעין סיפורים שאין להם אחיזה במציאות. השוטרים בשטח היו משוכנעים שהם בזירת פיגוע. זה מה שהביא אותם לירות בלי צורך. זה גם מה שהביא אותם לדווח כך הלאה אל מפקדיהם, ומשם למעלה אל המפכ"ל ואל השר. גם הביקורת של ארדן על הח"כים הערבים שהלהיטו את הרוחות הייתה במקומה. ההתנהלות של חברי הכנסת הללו בשטח גורמת כמעט תמיד להלהטת הרוחות.
מה יהיה מבחנם של השר והמפכ"ל? הרגע שבו תתפרסמנה המסקנות הרשמיות. אז, אם לא תימצאנה ראיות לאירוע דריסה מכוון, תצטרך לבוא התנצלות ברורה וחדה.
***
אבל יש עוד הערת ביקורת שנשמעת בחודש האחרון שוב ושוב. זו ההערה על האופן שבו הגיעו השוטרים לאום אל־חיראן. בחושך, בלילה, חמושים, חבושים קסדות. למה רק אצל הבדואים המשטרה באה ככה, שאלו פוליטיקאים ועיתונאים רבים. ובכן, התשובה לכך פשוטה.
כי במגזר הבדואי, בהכללה ובלי קשר דווקא לאום אל־חיראן, יש הרבה מאוד אלימות. כי במגזר הבדואי יש יישובים שבהם רוב התושבים מחזיקים בבית נשק בלתי חוקי. כי במגזר הבדואי פקחים של משרד הפנים שבאים להדביק צווי הריסה לא יכולים להיכנס לשום מקום ללא חגורת אבטחה משטרתית רחבה. כי במגזר הבדואי בהרבה מאוד מקרים מצאו את עצמם שוטרים ופקחים מותקפים על ידי המון מסתער ומתפרע.
כך היה לפני שנתיים, כשניידת משטרה הותקפה ברהט וספגה אבנים, סלעים, בקבוקי תבערה וגם מטען חבלה. כך היה כשעובדי מדינה שהגיעו לחלק צווים אצל השבטים אל־ווקילי ואבו סבית בכביש דימונה, ספגו אלימות קשה יחד עם השוטרים ששמרו עליהם. כך קורה בביר הדאג' כשכל הדבקת צו פינוי או הריסה על ידי עובד מדינה כזה או אחר גוררת התפרעויות המוניות ואלימות שאותה סופגים חוץ מהשוטרים גם תושבי היישובים היהודיים הסמוכים. כך היה גם בתראבין, כששוטרים הגיעו לזמן מישהו לחקירה ומצאו את עצמם מול מפגן אלימות קשה. כך היה גם בהפגנות נגד תוכנית הממשלה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב.
בחלקים גדולים במגזר הזה אלימות היא אופציה ראשונה לפתרון בעיות, גם מול נציגי המדינה וגם בין אדם לחברו. ומול המציאות הזו המשטרה לא יכולה לעצום עיניים ולהתנהג כאילו כניסה לכפר כדי לבצע הריסה היא טיול של אחר הצהריים. משום שאם המשטרה הייתה מגיעה למבצעי פינוי והריסה כפי שמבקשים ממנה חלק מהפרשנים ומהפוליטיקאים, בלי מיגון מתאים ובלי ניסיון להגיע בהפתעה, ושוטר היה נפגע בראשו ונהרג משום שלא היה מצויד בקסדה, היינו מנהלים היום דיון אחר. על הזחיחות, על הכשלים בתכנון, על אי־למידה מניסיון העבר, על היעדר מודיעין.
# # #
חזרה למשפחת אבו אל־קיעאן. מאז ההריסה הקודמת, לפני כחודש, לא נפגשו אנשי רשות הבדואים עם בני המשפחה, ובכל זאת התנהל איתם מו"מ באמצעות מתווכים, לקראת הפינויים המתוכננים הבאים. זה היה מו"מ ענייני. אומנם לא היה אפשר עדיין להכריז שהצדדים הגיעו להסכמות, אבל הבדואים העלו בו טענות סבירות שקשורות למגורים הזמניים שלהם עד שיגיעו לבתי הקבע שמתוכננים להם.
באמצע השבוע הכל התפוצץ, כשרשות הבדואים החליטה להמשיך בהליכי האכיפה במקביל לשיחות. ביום חמישי היו אמורים מאה שוטרים להיכנס שוב אל הכפר כדי לחלק הודעות לתושבים הבאים שביתם אמור להיהרס, ועטווה וחבריו החליטו שככה הם לא מוכנים לשחק. "או סביב השולחן או עם הגרזן", הסביר לי בלשונו, "אי אפשר גם וגם. אם הם רוצים לדבר, אנחנו מוכנים. אם הם באים להילחם, שיילחמו".
עטווה הוא האחראי לניהול השיחה. הוא המבוגר. הוא קובע מי ידבר ומתי. כשבנו, יאסר, בוגר שירות של שלוש שנים בגבעתי, מעלה את הטונים, הוא ממהר להרגיע. ביקשתי ממנו לשים את האצבע על הנקודה הקשה במו"מ. זו שאם תיפתר, ייקח את 350 בני המשפחה המורחבת וילך. "יש לנו ויכוח על הפיצוי בכסף", הוא אומר, "אבל על זה לא ייפול העסק. המדינה תעלה קצת, אנחנו נוריד קצת, והכל ייסגר".
אז איפה הבעיה, אני שואל. "הבעיה הכי גדולה היא במקום שאליו רוצים להעביר אותנו. הסבירו לנו שרוצים להעביר את כל הכפר בסופו של דבר לשטח 5 בחורה. אחלה מקום. אני מוכן לחתום היום שאני עובר לשם. ואם אני חותם, כולם פה חותמים. אבל בינתיים זה נראה כמו שדה ריק. הטרקטורים בקושי התחילו לעבוד על הפיתוח. אז אומרים לנו 'תעברו בינתיים לשכונה 12, ששם גרים המשפחה שלנו שעברו לפנינו, וכשהשטח החדש יהיה גמור נעביר אתכם לשם".
נו, אני שואל, אז מה הבעיה.
"הבעיה שאת המגרשים שאליהם רוצים להעביר אותנו, המדינה כבר הבטיחה לילדים של קרובי המשפחה שלנו שגרים שם כבר כמה שנים. ואם אני נכנס לשם עכשיו, מתחילה פה מלחמת עולם בתוך המשפחה. זה אכפת למישהו? אני אגיד לך את זה הכי פשוט, כדי שתבין. אם אני צריך לבחור אם להישאר פה ולריב עם המדינה, או לעבור לשכונה 12 ולריב עם המשפחה שלי שגרה שם, אני מעדיף לריב עם המדינה. כי המדינה, במקרה הכי גרוע, תהרוס לי את הבית. הבן דוד שלי יכול לתקוע לי כדור בראש".
הייתי השבוע באזור 5 המדובר. זה שמיועד בהמשך למגורי משפחת אבו אל־קיעאן. שדות ירוקים יש שם נכון לעכשיו. עבודות הפיתוח, בהערכה בלתי מקצועית, יימשכו שם הרבה מאוד זמן. "יש לנו בני משפחה שכשפינו אותם, הבטיחו להם שבהמשך יעבירו אותם ויסדרו להם, ואחרי שהם יצאו מפה הכל השתנה", אומר עטווה. "פתאום הסבירו להם שיש כל מיני אילוצים. אני לא רוצה ליפול גם. למה אני צריך לעבור לכל מיני מגורים זמניים? יש לי פה הרבה מאוד אנשים. היה לנו קרוב משפחה שגר לידנו, פינו אותו עם כל המשפחה, הבטיחו לו הרים וגבעות ולא קיימו עדיין כלום. תעבירו אותנו כבר עכשיו לאזור 5, שימו לנו קרוואנים או משהו כזה, תמשיכו בינתיים להכין את השטח וכשהוא יהיה מוכן אנחנו נבנה מחדש".
***
כשאנחנו עומדים ברוח המקפיאה בסמוך לדיר כבשים ענקי בחלקו הצפוני של הכפר, תופס אותי אחד התושבים שמטעמים מובנים מבקש שלא להיות מצוטט בשמו. "לא קל לנו לנהל מו"מ עם המדינה בתוך כל הבלגן הזה, חודש אחרי שיעקוב נהרג ועוד בנסיבות שבהן הוא נהרג. יש כאלה שמסתכלים עלינו כמו על בוגדים. אבל אנחנו רוצים לקדם את העניינים. זהו. מה שצריך לגמור צריך לגמור".
הדברים הללו חשובים. כי הרבה יותר מבכל מקום אחר, במגזר הבדואי אין ואקום. בכל מקום שבו המדינה נחלשת, מתחזקים כוחות אחרים. השבוע ביקר באום אל־חיראן מנהיג התנועה האסלאמית, השייח' ראאד סלאח. גם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת נמצאים בתמונה. בין לבין באות לכאן כל העת משלחות של פעילים ארגוני שמאל. האחרונים מחוברים בקבוצות וואטסאפ שמקפיצות אותם עם כל רמז על פינוי או על כניסה מתוכננת של המשטרה להדבקת צווים כאלה ואחרים. כשאנשי אום אל־חיראן מדברים על מוכנות שלהם להתפנות, כל אלה לוחצים עליהם לכיוון השני. להמשיך להיאבק. לא לוותר. לא להיכנע.
"יש הרבה מאוד אנשים שרוצים להפוך את זה לעניין לאומני", ממשיך אותו בן משפחה, "אבל אנחנו לא רוצים ללכת לשם. רוצים לקבל את מה שמגיע לנו וללכת. זהו".
ו
כאן המדינה צריכה להבין שיש לה מתחרים באום אל־חיראן, ולפחות עד עתה המתחרים הללו מתנהלים טוב ממנה. וזה חבל. כי מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות עכשיו זה לתקוע טריז בין תושבי המקום, אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין, לבין כל מי שמבקשים להסית אותם. לאכוף עליהם את החוק בלי למצמץ, אבל להתגמש היכן שניתן. ואם הדרך לפתור את התסבוכת עוברת דרך מתן אפשרות להישאר בשטח עוד קצת, עד שהמגרשים שמיועדים להם יהיו מפותחים, אז זה מחיר נסבל.
אם אפשר יהיה לסיים את הסאגה הזו בלי עוד מלחמות ולפני שכובשים את השטח אלה עם דגל פלסטין ואלה עם דגל התנועה האסלאמית, זה יהיה שווה את זה.