רבים זוכרים כי במלחמת יום הכיפורים נפלו יותר מ־2,200 חיילי צה”ל. אך כמה מאיתנו זוכרים כמה נפלו במלחמת ששת הימים? הזיכרון הוא סלקטיבי. גם הזיכרון האישי וגם זה הלאומי. אנו זוכרים אחרת מלחמות שבהן ניצחנו, ובהן כביכול, מתעמעם תג המחיר אשר שולם על הניצחון הזה. בששת הימים היה הניצחון כביר. 779 חללים נפלו, כדי להסיר את האיום הקיומי שריחף מעלינו ולשחרר חבלי מולדת כבושים. המשפחות זוכרות היטב את החללים, אך בתודעת עם ישראל נחרת הניצחון ולא המחיר. ומנגד, מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומה לאומית. ההישג העיקרי שלנו היה שלא הצליחו להביס אותנו. המחיר האיום צרוב לעד בתודעה. הוא הפך לנושא העיקרי כשמציינים מדי שנה את המלחמה הקשה ההיא.

וכך היה גם בימי קדם. בתנ”ך נזכר מספר חללי ישראל בעיקר במלחמות שבהן נחלנו תבוסה, וכמעט תמיד כשהתחוללה מלחמת אחים. וכמעט אף פעם לא - כשניצחנו. כאשר מביסים את האויב - מונים את חלליו, ולא את חללינו, כי לכאורה היה טעם בקורבן הנורא. 

50 יום נמשך מבצע צוק איתן. 73 חללים איבדנו במערכה ההיא. ישראל הגדולה והחזקה נלחמה רק בארגון טרור. אומנם חמוש ומחופר היטב, אך אין כל ספק כי היתרון המספרי והטכנולוגי היה שלנו. הישגי המערכה ההיא מפוקפקים. זמניים. האם הרתענו את חמאס? הרי לפי הפרסומים, כבר היום יש לפחות 15 מנהרות שנחפרו שוב לשטחנו, וחמאס ממתין לשעת הכושר לשוב ולהכות בנו. 
דוח מבקר המדינה על צוק איתן, שיתפרסם היום, לא יפתיע איש. לו הייתה ישראל מפיקה לקחים נכונים מחטיפת גלעד שליט (באמצעות מנהרה) ב־2006 - לא היינו זקוקים ל־50 יום ו־73 קורבנות כדי להשיג הישגים מוגבלים וזמניים מול חמאס. לא היינו נזקקים לכל כך הרבה גבורה וחירוף נפש ואומץ אישי, שיחפו על מחדלי הקברניטים. נתניהו היה ראש ממשלה בימי המערכה הזאת, וגם בחמש השנים שקדמו לה. אהוד ברק היה שר הביטחון מ־2007 ועד 2013. אלו השנים שבהן היה על צה”ל להכין תשובה, טכנולוגית וטקטית, לבנות תורת לחימה ולתרגל אותה כדי להתגבר על המנהרות. זה לא קרה. זה לא קרה גם בימי שר הביטחון משה יעלון, שנכנס לתפקידו ב־2013 ושימש בכהונתו בימי צוק איתן. גבי אשכנזי היה הרמטכ”ל אחרי חטיפת שליט. גם הוא אחראי, לא פחות מרמטכ”ל צוק איתן בני גנץ שכיהן אחריו. כל אלו לא הכינו את צה”ל למלחמת מנהרות. כל זה צריך להיות כתוב בדוח מבקר המדינה, אם הוא יעשה מלאכתו נאמנה. ולא רק ברמה הטכנית והטקטית, כי אם גם, ואולי בייחוד, ברמה האסטרטגית.

ממשלות ישראל חייבות לקבוע יעדי מערכה. ובכל המלחמות שלנו מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים כי זה הליקוי המרכזי בפעולות הממשלה והקבינט לפני המלחמות ובמהלכן. הדרג המדיני נמנע, מהסס ומגמגם, כשבאה העת להגדיר במפורש ובכתב מה הם יעדי המלחמה. או שהוא עושה זאת במונחים כוללניים ועמומים. בכל המלחמות שהיו לנו בעשורים האחרונים צה”ל הוא שהגדיר את היעדים - והקבינט אישר. לעתים בדיעבד. קשה לראות בכך רק רשלנות. סביר יותר להניח שראשי ממשלות חוששים להגדיר יעד ברור, שמא יבואו אליהם אחרי המלחמה ויטיחו בהם את אי־השגת היעדים. את הכישלון. תמיד עדיף לשרטט את עיגול המטרה רק לאחר שהחץ נורה.
כל הדברים הללו צריכים  להיות כתובים בדוח, לידיעת הציבור. כדי שיוכל להעריך טוב יותר את מנהיגיו ואת אלו המתיימרים להיות כאלו בעתיד. איני יודע אם אכן כך יכתוב מבקר המדינה, אבל אני יודע מה יהיה כתוב בהיסטוריה על צוק איתן: אנו נזכור את קרבות הגבורה ואת החללים. לא ניצחון.