השבוע בחדר המיון היה קשה יותר ממה שחשבתי. ביום ראשון נכנסתי לחדר שלו יחסית, שהיו בו שלוש מיטות תפוסות בלבד, ותהיתי אם הגעתי למקום הנכון. שלוש שעות לאחר מכן כבר הבנתי שהמקום הזה הוא בחזקת מרכז כדור הארץ, עם לבה מבעבעת ולחץ בלתי ניתן לתיאור וכל האפקטים האחרים בסרטים אפוקליפטיים. חוק ראשון במיון - לעולם אל תעזו להגיד ״דווקא רגוע היום״, גם לא בניסוחים אחרים.
ביום שני כבר הבנתי שהבלגן, האינטנסיביות והכאב של המפגש הראשון של אדם בתחילת תהליך מייגע ומתסכל עם מערכת הבריאות ועם ההכרה בעובדה שהוא לא עשוי מטיטניום, אפילו חזקים ממה שחשבתי שיהיו. והציפיות היו גבוהות.
אלוהים אדירים - זה לוקח המון זמן. גם אם הגעת עד כיבוש מיטה במיון הצפוף ממילא, יעבור זמן עד שייגשו אליך ואז יעבור עוד זמן מה עד שיתרגמו את הראיון הראשוני הזה עם הרופא לבדיקות, ומהבדיקות צריכים להמשיך בדרך כלל לעוד בדיקות, ולבדיקות ההן יש תור. כל מטופל שוכב על האלונקה שלו ורואה איך ״בכולם מטפלים מלבדי״, והדופק, שככל הנראה היה גבוה ממילא (או נמוך, השם ישמור) רק הולך ועולה עם הטמפרטורה המטפסת. עד שיפענחו את הצילום ויגיע הסניטר לקחת אותי ל–CT, ויצליחו למצוא את הווריד והנה עוד פעם מגיעה הסטודנטית הזאת לשאול שאלות כאילו אנחנו בנויים לניסויים בבני אדם! אנחנו צריכים טיפול ותשובות, למען השם, לא שאלות ובדיקות!
מנסים לפתור את החידה השוכבת בכל מיטה
באמצע הכאוס הזה יושבים סביב שולחן עגול שמשקיף על האולם רופאים, אחיות, סטאז׳רים, סטודנטים, כוח עזר וטריליון מלווים שמנסים לפתור את החידה השוכבת בכל מיטה. גם הם רוצים לספק תשובות.
כמה עצבים יש במיון. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הרובוטים שיחליפו את כולנו, וגם רופאים עתידים להיעלם בגרסתם האנושית לפי התחזיות. יש כאלה שהמפגשים שלהם עם מערכת הבריאות היו כל כך טראומטיים שהם מוכנים להישבע שכבר עכשיו יש כמה רופאים שאנושיותם מוטלת בספק. מצד שני, מבני אדם קשה לצפות שיצליחו לטפל בכל כך הרבה אנשים, בכל כך מעט זמן עם כל כך מעט משאבים ושעות שינה.
למרות התלונות של כל הצדדים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכולם מרוויחים, בצורה כזאת או אחרת. כולם קיבלו תשובות, טובות יותר או פחות או כאלה די גרועות, והצד השני זכה לעזור. לפעמים אפילו להציל חיים, להחזיר עצמות למקום, לתת חיוך למישהו שכאב לו כל כך עד שגרר את עצמו למיון.
באופן אירוני, הלחץ הגדול ביותר מגיע דווקא מאלה שרוצים כבר לצאת. הם מיצו את החשש שמשהו לא בסדר בגוף שלהם, ואחרי שקיבלו תשובות בסיסיות שהרוב אצלם די בסדר, הם רק רוצים להיות במקום אחר שהוא לא כאן. בינתיים נוצרת סולידריות מרגשת בין בני המשפחות המלווים. המלווה של חדר 16 נותן למלווה של 15 קצת מהאוכל שהביא מהבית, בין הווילונות של 25 ו–26 מתעוררת שיחה שנראית מעניינת במיוחד. מגיעים לכאן ילדים ונכדים ומטפלים עובדים זרים ובני זוג שלא מסכימים לשחרר את היד של מי שליוו אותו.
מי אתם, האנשים שקיבלו טיפול מרופא ערבי ומאחלים למותו?
איך אין שלום עולמי אחרי שמבקרים במיון? איך לא יוצאים מכאן כל מי שנאלצים לבקר כאן בתחושה מציפה של שותפות גורל, של שבריריות וארעיות? באמת, אם יש תעלומה גדולה במיוחד שיצאתי איתה מהשבוע הזה היא זו של מנהיג עזה החדש יחיא סנוואר. האיש חלה בסרטן וטופל במסירות בבית חולים ציוני, רחמנא ליצלן, רק כדי לחזור לעזה במקביל לדבקות בסרבנותו שלא להחליף מילה עם יהודים ולהנהיג את חמאס. לא שציפיתי שבן אדם שתכנן מעשי רצח שוב ושוב ישנה את גישתו לחיים, ילבש כתום וילך לשיר מזמורי הארי קרישנה בשינקין, אבל באיזה קטע מי שמטופל בבית חולים ישראלי (וגם מבריא!), לא מוותר על שאיפות רצחניות? איך אפשר לאכול אוכל מחריד במשך שבועות בלי להריץ על זה צחוקים עם ״החברים״ במחלקה או עם הצוות שמטפל בך? גם אם שנים גדל והתחנך על העובדה שלכל הישראלים זנבות וקילשונים, שהם שותים דם של ילדים פלסטינים או מה שלא סיפרו לו שם - איך יכול להיות ששהות בבית חולים, שהוכיחה לו שהוא בן תמותה מצד אחד ושהשטן הגדול של חייו מציל אותו בלי היסוס מהצד האחר - לא שינו את דעתו אפילו קצת?
עזבו מקרי קיצון. מי אתם, אנשים שיוצאים מבית החולים, מלילה בחדר המיון אפילו, ורצים לכתוב תגובות רעילות בפייסבוק? מי אתם, אנשים שמלווים קרובים אליהם שסובלים ומקבלים טיפול מסור מרופאים ערבים ואז הולכים ומרססים כתובות כמו ״מוות לערבים״ על קירות או צועקים את זה במשחקי כדורגל? מי אתם שלא מוכנים לשכב עם אנשים מסוג כזה או אחר בחדר שבו אתם מאושפזים?
קשה בחדר המיון. המציאות שם אולי אטית בעיני מאושפזים, אבל בפועל היא על 200 קמ״ש. רק במציאות כזאת נשברים מחסומים לא רציונליים בין בני אדם, ורק באולם ההוא זה נשאר. כנראה בחוץ כולנו הופכים להיות שוב בלתי מנוצחים.
