תוכנית "המגזין" של אושרת קוטלר איבדה בשבת האחרונה את שפיותה סופית, ובאייטם ארוך שהוגדר כ"כתבה מצמררת" הודיעה שהיא "חושפת את מנגנון התעמולה בחסות הממשלה, שעסוק בלסמן את מתנגדי הממשלה כבוגדים". "יש מלשינים ורשימות שחורות, יש רדיפה ממשלתית", גילתה קוטלר.
קוטלר מרגישה רדופה. עשרות שנים היא תשב אצלנו בסלון בשעת שידור יוקרתית, תטנף על כל מי שלא חושב כמוה, תשווה את חיילי צה"ל למשתפי פעולה עם הנאצים, ותמשיך לטעון שהשלטון לא נותן לשכמותה לדבר. עיתונאים מסוגה של קוטלר הפכו לז'אנר בפני עצמם. מדובר באנשים מהקצה היותר קיצוני של השמאל, שמחזיקים כמעט בכל המיקרופונים בערוצי המיינסטרים הישראלי, ומתוך האולפנים הללו לא מפסיקים לצעוק שסותמים להם את הפה.
"ציד השמאלנים", בישרה שוב הכותרת, "כך עובד מנגנון התעמולה נגד אויבי העם". קוטלר הסבירה שהיא הולכת להציג "שורה ארוכה של מעשים של הממשלה ושל ארגוני הימין הקשורים לה, שמטרתם אחת: להוקיע מתוך החברה הישראלית כל מי שחושב אחרת". הייתה לה גם הוכחה. "תיעוד מזוויע", כך הגדירה, שבו נראית מאבטחת בתחנת משטרה "שמצלמת בחשאי את הטלפון הסלולרי של שוטרת שהעזה להתכתב עם חברה הדרוזי". ולטובת מי שלא הבין לבדו מי שלח את המאבטחת הזו, קוטלר הייתה שם כדי להסביר: "תוצאה של תרבות ההשתקה וההלשנה שמעודדת הממשלה".
שני גיבורים היו לכתבה הזו. האחד שי גליק, בחור צעיר ששולח מכתבים לרוב נגד גופים ציבוריים שנותנים במה למי שבעיניו מכפישים את המדינה או פוגעים בחייליה. השנייה, ד"ר דנה ברנט מעמותת "אקדמי מוניטור", ש־47 שנות שיטוט במחוזות הימין לא הספיקו לי כדי לשמוע את שמה. נאמר את זה כך. להציג את שני אלה כמנגנון הרדיפה של הימין והממשלה, זה לא משהו מאוד אינטליגנטי.
זו הייתה כתבה נחותה, שחוץ מלסמן ימניים כבלתי לגיטימיים, לא התעניינה בכלום. כך, לדוגמה, הוצג גליק כ"צייד שמאלנים", בעקבות הפעילות שלו נגד תיאטרון אל־מידאן בחיפה, שהעלה הצגה בהשראתו של מחבל שרצח חיילי צה"ל. האם זה לא נושא שראוי לדיון? אצל קוטלר ואריק וייס, שהכין את הכתבה, לא. אם יש לך בעיה לממן תיאטרון שמעלה הצגות של רוצחי חיילים, אתה בטח צייד שמאלנים.
באחת הדוגמאות המצחיקות ביותר, חוזר וייס אל מחאה שהרימו נפתלי בנט ואיילת שקד, בימים שניהלו את קבוצת הפייסבוק "ישראל שלי". השניים ביקשו אז מבנק המזרחי להדיח מתפקידו את השחקן דביר בנדק שמפרסם את הבנק, אחרי שחתם על עצומת תמיכה באמנים שמחרימים את היכל התרבות באריאל, והפכו אצל קוטלר לציידי שמאלנים. המסקנה? להחרים את תושבי אריאל זה בסדר. להחרים את המחרים, זו כבר סתימת פיות.
לקחת שני חבר'ה, שי גליק ודנה ברנט, ולהגיד שהם הימין הרודף, זו אפילו לא בדיחה. כי על כל מכתב ששלחה אותה דנה ברנט, שאני שם את ראשי אם פרומיל מהצופים שמעו את שמה קודם לכן, יש עשרה ארגוני שמאל שממומנים על ידי מדינות העולם ועסוקים בלטנף וללכלך על הימין ועל המתנחלים. ולבוא בטענות נגד שי גליק אחד שקורא להחרים שמאלנים, כשמולו יש מאות אמנים ומרצים שקוראים להחרים את תושבי אריאל וקריית ארבע, זה עלוב. וכדי להבין כמה זה עלוב, צריך ללכת אל סוף הכתבה, אל מפגש שמארגן וייס בין אותה דנה ברנט לבין פרופ' אייל נווה מאוניברסיטת תל אביב. "אין לך בעיה עם מנגנון של הלשנה", שואל אותה וייס שאלה שלא שאל מעולם אנשי שמאל, חלקם מרצים מאוניברסיטת תל אביב, כשהם מסתובבים בעולם ומלשינים על חיילי צה"ל.
ובכלל, הבכיינות בנוסח "רודפים אותנו" - כשכל תוכניות האקטואליה מוגשות על ידי אנשי שמאל, כשכל תוכניות הסאטירה נשלטות כבר שנות דור על ידי השמאל ולא מפסיקות ללעוג ולבזות אנשי ימין ומתנחלים, וגם לא מהססות להשוות אותם לנאצים - זה לא קצת מוגזם? ארגוני שמאל עשירים קוראים כאן להחרים אזרחים ישראלים ולפגוע בפרנסתם, רק בגלל מקום מגוריהם, ואתם מדברים איתי על אחד, שי גליק? שי גליק הוא איש פרטי. מולו יש מרצים באקדמיה שמטנפים עלינו בכל העולם וממשיכים לקבל את שכרם ממדינת ישראל. כך נראית מדינה שממגרת שמאלנים?
וכאילו כדי להבהיר איזו כתבה מטופשת זו הייתה ומי רודף פה את מי, בא הערוץ של קוטלר, ויום אחרי הנהי שלה על כך שרודפים אותה, פתח את מהדורת החדשות שלו בסיפור מופרך על כך שבנו של תא"ל יוסי ביינהורן, מחבר דוח המבקר על צוק איתן, הוא פעיל בבית היהודי, ומכיוון שהדוח של האבא שלו מצא שנפתלי בנט תפקד היטב, אז משהו פה כנראה עקום. רודפים פה שמאלנים, עאלק.